סוף עונת התפוזים! פרי התפוז (ראשי התיבות של תפוח זהב) הוא אחד מפירות ההדר הנפוצים ביותר בארצנו. עצי התפוז הובאו לכאן לפני מאות שנים, ככל הנראה בידי סוחרים פורטוגליים, ומכאן נגזר שמם בערבית “בֻּרתֻקאל” (שיבוש של המילה פורטוגל). בראשית המאה ה-20 נקרא הפרי בפי ראשוני המתיישבים הציונים בארץ ישראל “תפוח זהב”. שמו ניתן לו ככל הנראה בהשראת הפסוק “תַּפּוּחֵי זָהָב, בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף” (משלי, כ”ה, י”א). בשנות ה-30 של המאה העשרים הציע הבלשן יצחק אבינרי לאמץ את ראשי התיבות תפו”ז (כלומר: לקרוא אותם ככתיבם), והשאר היסטוריה.

התפוז הוא אחד הסמלים הבולטים ביותר של ההתיישבות הציונית בארץ ישראל ושל מדינת ישראל הצעירה. הוא הפך מגידול חקלאי רווחי לסמל ציוני שמייצג השתרשות, ציונות, עבודה עברית וקדמה טכנולוגית. צורתו המושכת (פרי עגול, גדול, כתום בוהק) הפכה אותו בקלות לאייקון של ה”ישראליות”. התפוז, שהיה מותג ייצוא ערבי, נוכס על ידי מדינת ישראל הצעירה למותג ישראלי רשמי, ותפוזי ג’אפה (Jaffa ) היו לגאווה מקומית והופיעו על בולים ופוסטרים והוצגו בתערוכות בין לאומיות.

באותן השנים היה לתפוז גם מקום של כבוד בזמר העברי ובשירה העברית. בימי הבית הלאומי השירים הציוניים דיברו על בניית הארץ, הפרדסים בלטו בתרבות היישוב העברי הצעיר, והפרי נכח בשירים: “נִקְטֹפָה, נִקְטֹפָה תַּפּוּחַ זָהָב!” (לוין קפניס, 1923); “מיץ של תפוחי זהב” (נתן אלתרמן, “דצמבר”, 1934); “בעצם ידינו נשתול ונקטוף תפוח ארצנו תפוח זהב” (שמואל בס, 1948).

עם חלוף השנים, ישראל חדלה להיות מעצמה לייצוא תפוזים, ענף הפרדסנות פינה את מקומו לבטון ומלט, והתפוז איבד גם את מעמדו האייקוני בתרבות ובמוזיקה הישראלית, ובמילותיה של היוצרת והמוזיקאית רונה קינן:

“מות התפוז

תפוח זהב לשעבר

רקב עולה מן ההדר

יש שם משהו זר…

מותו של עץ התפוז

בקיץ שוב מלחמה

ושוב הדמעות, שוב אין ברירה

היכן הטעות

ואיפה הסדק התגלע

רציתי לכתוב לך שיר יפה

שיר על משהו נפלא”

(רונה קינן, 2018)

וכולנו תקווה שבקיץ הזה לא תהיה מלחמה, ושנוכל לכתוב על משהו נפלא. 🎗