מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

האם יש להאריך בתפילה עם ניגונים רבים על מנת לסייע לקהל להתפלל בכוונה או לקצר בתפילה משום טירחא דציבורא?

עשה לך רב

שנה 9, מספר 1

טבת תשפ”ג

האם יש להאריך בתפילה עם ניגונים רבים על מנת לסייע לקהל להתפלל בכוונה או לקצר בתפילה משום טירחא דציבורא? (1)

אורח חיים נ”ג:י”א & רפ”א:א’ ברמ”א

מאת הרב דוד גולינקין

               

לעילוי נשמתנ ברנדה קאופמן ברמן ז”ל

שהייתה מרננת לקב”ה בקול  ערב.

החזירה את נשמתה הטהורה לבוראה

ג’ שבט תשנ”ד. יהי זכרה ברוך!

 

שאלה: האם יש להאריך בתפילה עם ניגונים רבים על מנת לסייע לקהל להתפלל בכוונה או לקצר בתפילה משום טירחא דציבורא?

תשובה: אכן, “אין חדש תחת השמש” וחכמינו מתלבטים בשאלה זו מן המאה השלוש-עשרה ועד היום.

.א. יש להאריך בתפילה בקול נעים על מנת לסייע לקהל להתפלל בכוונה

  1. במשנה תענית ב’:ב’ יש תיאור מפורט של תפילת העמידה בתענית ציבור: “עמדו בתפילה, מורידין לפני התיבה זקן ורגיל, ויש לו בנים, וביתו ריקם, כדי שיהא ליבו שלם בתפילה…”. ברייתא בבבלי תענית ט”ז ע”א מרחיבה את רשימת תכונות הש”ץ לאחת-עשרה וביניהן: “… ויש לו נעימה וקולו ערב…”, וכן פסקו הרמב”ם בהלכות תעניות ד’:ד’, וכן טור ושלחן ערוך בהלכות תענית (אורח חיים תקע”ט:א’), בקיצור בהלכות תפילה (אורח חיים נ”ג:ד’) והשוו להלכות ראש השנה (תקפ”א:א’ ברמ”א).
  2. רעיון זה של “קול ערב” מודגש במדרש ידוע המופיע בפסיקתא דרב כהנא (י’:ג’, עשר תעשר, מהד’ מנדלבוים, עמ’ 164) שנערך בארץ ישראל בסביבות המאה החמישית-שישית. אני מתקן את הטקסט על פי כתבי היד המובאים שם:

דבר אחר: “כבד את ה’ מהונך” (משלי ג’:ט’), שאם היה קולך ערב, פרוס את שמע (2) ועבור לפני התיבה, על שם “כבד את ה’ מהונך”. ר’ חייה בר אדא בר אחתיה דבר קפרא (אמורא בא”י בדור השני) היה קולו ערב, והיה בר קפרא אומר לו: חייא בני, פרוס את שמע ועבור לפני התיבה על שם “כבד את ה’ מהונך“, ממה שחננך.

כלומר, יש כאן דרשה “מהונך/שחננך” המתבססת על העובדה שלא הבחינו בין האות ה’ והאות ח’. כתוצאה מכך “לא מתמנעין רבנן דרשין בין ה”א לחי”ת [=לא נמנעים החכמים לדרוש בין ה’ ל-ח’]” (ירושלמי שבת פרק ז’, ט’ ע”ב למטה). אכן, זאת תופעה רגילה בספרות חז”ל.(3) בכל אופן, המדרש הזה קובע שמי שיש לו קול נעים צריך לכבד את ה’ במה שחננו – בקולו.

דרשה זאת ודרשות דומות מופיעות בפסיקתא רבתי ובמדרשי תנחומא, ולאחר מכן מצוטטות בספרות הגאונים והראשונים.(4)

  1. הגאונים מוסרים שהאמורא רב נהג עשר מידות של חסידות בעקבות רבי יהודה הנשיא רבו (ב”מ לוין, אוצר הגאונים לקידושין, חלק התשובות, עמ’ 88, סימן קצ”ז). והרי המידה העשירית על פי הגירסא בשערי תשובה סימן קע”ח:

עשירית: שהיה קולו ערב והיה רגיל לירד לפני התיבה ולהיות מתורגמן לרבו [=לרבי יהודה הנשיא] ולכל מי שצריך, ולקיים מה שנאמר “כבד את ה’ מהונך” (משלי ג’:ט’), ונהג רבי חייא בר אדא אחריו [ואז הוא מצטט את פסיקתא דרב כהנא הנ”ל עם סיום שונה]: “אמר אהנייה [=תהנה] לבוראך ממה דאהנייך, הדא דכתיב “כבד את ה’ מהונך“.

כלומר, יש כאן דרשה דומה עם משחק מילים שונה: מהונך/אהנייך.

  1. יש דרשה דומה בזוהר (יתרו צ”ג ע”א) שעל דעת החוקרים נכתב על ידי הרב משה דה ליאון ואחרים בספרד במאות ה-13 ה-14.

“כבד את ה’ מהונך” (משלי ג’:ט’) – מממונך, מהונך, מחנך. בחדוא דנגונא למחדי ליבא [=בחדוות הניגון לשמוח את הלב],  דהא דא חדוה דלבא כגוונא דא נגונא דכל עלמא [=כי זהו שמחת הלב כמו הניגון של כל העולם].

  1. המקור הבא חזק יותר. הוא קובע שבעל קול נעים חייב לשיר לפני הקב”ה. וכך נאמר בספר חסידים – החיבור המרכזי של חסידי אשכנז — המיוחס לר’ יהודה החסיד (רגנשבורג, 1140 לערך – 1217; מהד’ מרגליות, סימן תשס”ח, עמ’ תנ”ט):

מי שקולו נעים ואין הקב”ה נהנה מקולו, ראוי לו שלא בא לעולם. ואם הקב”ה נהנה [מקולו], עליו נאמר “השמיעני את קולך, כי קולך ערב ומראך נאוה” (שיר השירים ב’:י”ד) וכתיב “ונעים זמירות ישראל” (שמואל ב’ כ”ג:א’), וכתיב “קולי אל ה’ אקרא” (תהלים ג’:ה’).

  1. המקור הבא מספר חסידים (מהד’ מרגליות, סימן רנ”א, עמ’ רי”ט) מחייב בן אדם עם קול נעים לשיר דווקא לפני ה’ ולא שאר רננות:

מי שיש לו קול נעים ירנן להקב”ה ולא שאר רננות, שנאמר  “רננו צדיקים בה’” (תהלים ל”ג:א’) ולא שאר רננות. “קול רינה וישועה באהלי  צדיקים” (שם, קי”ח:ט”ו) ולא פירש אי זו רננה, לכך נאמר “רננו צדיקים בה’ ” ולא בשאר רננות ושבחות.

  1. המקור הבא על קול נעים ותפילה בקצב מתון מופיע בספר אור זרוע שנכתב על ידי ר’ יצחק ב”ר משה מווינא, 1250-1180 לערך) שהיה תלמידו של ר’ יהודה החסיד הנ”ל ברגנשבורג. אנו נצטט מן הספר הנדפס עם תוספת חשובה מ”תוספת” לספר חסידים.(5) הקטע מתחיל בשלושה ציטוטים מרבי יהודה החסיד הנ”ל הדוגל בתפילה איטית בקול נעים. אני מספרתי את הקטעים והקטע השלישי תוקן על פי ספר חסידים. יש להעיר שכל הציטוט הזה טיפוסי לחסידי אשכנז – הם יודעים מה קורה לאחר המוות ופוגשים מתים לאחר מותם.

א. ואני שמעתי מפי ר”י החסיד זצ”ל שהיה רב גדול ומובהק לרבים אחד, והיה גוער בבית הכנסת שהיו מאריכים בברכות, שהיה בדעתו למהר ללימוד, ונענש על ככה באותו העולם [=בעולם הבא].

כלומר, ר’ יצחק אור זרוע שמע בעצמו מר’ יהודה החסיד שרב גדול וחשוב גער בשליחי הציבור שהאריכו בברכות השחר (וכנראה גם בפסוקי דזמרא) כי הוא מיהר להגיע ללימוד, והוא נענש על כך בעולם הבא.

ב. וגם שמעתי בשם ר’ יהודה חסיד זצ”ל שאמר כגון בימות החורף שהיה קור גדול, מוטב שילכו לבית אותם שאינם מלובשים היטב ואל יקצרו בשבחו של הקב”ה בעבורם.

כלומר, ר’ יצחק אור זרוע שמע בשם ר’ יהודה החסיד שכאשר מתפללים בחורף – והחורף ברגנשבורג הוא קר מאד – אין לקצר בתפילה. מי שאינו לבוש היטב, שילך הביתה.

ג. [ואמר רבינו יהודה חסיד זצ”ל שהכיר יהודי אחד מוורמשא] והיו קורין אותו ר’ בונים והיה זקן וקובר מתים. ושמעתי אל נכון ואל האמת שפעם אחת השכים לבית הכנסת וראה אדם אחד יושב לפני [=קדימה] בית הכנסת ובראשו כתר של עשבים… ונתפחד כסבור שהוא שד… ואמר לו [ר’ בונים]: וכי אינך פלוני שמת עתה וקברתיך? ואמר לו: הין. ואמר לו [ר’ בונים]: היאך אתה באותו עולם? ואמר לו: היטב עד מאוד. ואמר לו [ר’ בונים]: מה זכ[ו]יות יש לך, והלא אתה היית אדם כל דהו [=סתם אדם מן השורה]? ואמר לו [האיש המת]: רק באותו זכות שהייתי אומר ברכות בקול נעים בבית הכנסת, בזכות זה הביאוני בגן עדן ומכבדין אותי…

ור’ יצחק אור זרוע מסיים:

כתבתי אני המחבר אילו המעשים כדי שיראה ירא שמים וישים אל לבו ויאמר שבחותיו של הקב”ה בקול נעים ובכוונה ויזכה לגן עדן.

  1. המהרי”ל (ר’ יעקב מולין, מגנצא, 1427-1360 ) המשיך במידה גדולה את דרכם של חסידי אשכנז. יש לציין שהוא לא רק היה פוסק; הוא גם שימש כשליח ציבור בקהילתו. וכך מוסר תלמידו ר’ זלמן במנהגי מהרי”ל בקשר לאורך התפילות בראש השנה (מנהגי מהרי”ל, הלכות מוסף של ראש השנה, סימן י”א, מהד’ שפיצר, עמ’ ש’):

דרש מהר”י סג”ל שמצווה להאריך בתפילה בראש השנה עד חצות היום לכל הפחות. וכן היה מנהג קדמונים “חצי לה’ וחצי לכם”,  על כן לא יהא לבו של אדם נוקפו אם מאריך ש”ץ בתפילה, רק כל מגמתו יהא לשם שמים.

כלומר, המהרי”ל מצטט את דעתו של רבי יהושע בביצה ט”ו ע”ב, שביום טוב יש לחלק את היום חציו לה’ וחציו לכם, כלומר, יש להקדיש חצי יום ללימוד וחצי יום לאכילה ושתייה. בניגוד לרשב”א ואחרים שנראה להלן, המהרי”ל קובע בהתאם לגישה של חסידי אשכנז שמצווה להאריך בתפילה בראש השנה, בתנאי שמגמתו לשם שמים.

  1. הרב לוי יצחק מברדיצ’ב (פולין, אוקראינה, 1809-1740) היה ראש ישיבה ואדמו”ר שהתפרסם בין השאר בזכות תפילתו. וכך מספר פרופ’ מרטין בובר בספרו אור הגנוז: סיפורי חסידים (ירושלים ותל אביב,  מהדורת 1979, עמ’ 204):

פעם נתארח רבי לוי יצחק בעיר רחוקה, וכשבא לבית הכנסת בליל שבת עבר לפני התיבה. כדרכו, היה מוסיף באמצע התפילה כמה מיני קריאות ותנועות שאינן מקובלות והיה מאריך יותר בתפילה. כשסיים תפילתו, ניגש אליו רב העיר ובירכו בברכת שבת ושאל: מפני מה האריך כל כך ולא חשש לטרחא דציבורא? הרי נאמר בגמרא [ברכות לא ע”א]: “כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור היה מקצר ועולה מפני טורח הציבור, וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת”.

השיב לו ר’ יצחק: “כלום יעלה על הדעת לומר שרבי עקיבא עם אלפי תלמידיו קיצר בתפילתו כדי לא להטריח את הציבור? הרי כל אחד מהם ודאי ממתין היה ברצון שעות על שעות בגין רבו. אלא שכוונת הגמרא כך היא: כשהיה רבי עקיבא מתפלל עם הציבור באמת, כלומר, כשהיה הציבור מכוון את ליבו בתפילה כמותו, רשאי היה לקצר בתפילה, משום שלא היה צריך להתפלל אלא בשביל עצמו. אבל כשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, כלומר אף על פי שהיה מתפלל בקרב עדתו, אלא שהציבור לא היה מכוון את לבו בתפילתו, נמצא שהיה מתפלל יחידי בכוונה, ואילו כל השאר היו מתפללים בלי כוונה, על כרחו היה מאריך בתפילתו, כדי להעלות עמה את תפילתם“.

הדרשה הזאת רחוקה מאד מפשוטו של הסיפור התלמודי, אבל הוא מלמדנו את גישתו של ר’ לוי יצחק, שתפקידו של הש”ץ להאריך בתפילה על מנת לרומם את הקהילה ולאפשר להם להתפלל בכוונה.

בסיכום, עד כאן ראינו מקורות האומרים שהש”ץ צריך קול נעים או שאם יש למישהו קול נעים ראוי שהוא יעבור לפני התיבה או שהוא חייב לעבור לפני התיבה. כמו כן, ראינו שלדעת ר’ יהודה החסיד ותלמידו ר’ יצחק ב”ר משה מווינא במאה השלוש-עשרה חייב הש”ץ להתפלל בקול נעים ולא לקצר בגלל הקור או על מנת למהר ללימוד, ומי שמתפלל בקול נעים ובכוונה יזכה לגן עדן אפילו אם הוא יהודי פשוט. גם המהרי”ל פסק במאה החמש-עשרה, שמצווה להאריך בתפילה בראש השנה אם הוא עושה כך לשם שמים. ור’ לוי יצחק מברדיצ’ב טען במאה הי”ח, שהש”ץ חייב להאריך בתפילה על מנת לרומם את לבבות הקהל להתפלל בכוונה.

ב. יש לקצר בתפילה משום טירחא דציבורא או מתוך חשש שש”ץ המאריך בתפילה עושה כן על מנת להתפאר בקולו היפה

ברם, יש הרבה מקורות המדגישים שיש לקצר בתפילה משום טירחא דציבורא או מתוך חשש שחזן המאריך בתפילתו עושה כן על מנת להתפאר בקולו היפה.

  1. הקטע הראשון מופיע דווקא אצל הרב יצחק ב”ר משה מווינא הנ”ל. מיד לאחר הבאת שלושת הקטעים הנ”ל מר’ יהודה החסיד ולאחר שהוא הדגיש שתפילה בקול נעים ובכוונה מובילה לגן עדן, הוא כותב:

מיהו [=אבל] בשבת ובימים טובים צריכים כך להתפלל: שיצאו בשעה חמישית מבית הכנסת ויתחילו לאכול בשעה חמישית מפני שאסור להתענות בשבת עד שעה ששית [כמו שנאמר בירושלמי תעניות ג:יא ובירושלמי נדרים ח:א]… אסור להתענות עד שש שעות בשבת.(6)

כלומר, מצד אחד הוא מדגיש שחייבים להאריך בתפילה בקול נעים, ומצד שני הוא מזהיר שחייבים לאכול בשעה החמישית בשבת מכיוון שאסור להתענות עד שש שעות בשבת! אכן, הרמ”א סיכם את שתי הדעות המנוגדות של ר’ יצחק ב”ר משה בקיצור נמרץ בדרכי משה לטור אורח חיים רפ”א (בטור השלם, חלק ג’, עמ’ קעב) ומשם בהגהותיו לשלחן ערוך שם רפ”א:א’.

  1. גם ספר חסידים מתייחס לבעיות של טורח הציבור וחזן המעוניין לשמוע ולהשמיע את קולו הנעים. הוא טוען (מהד’ מרגליות, סימן רנ”א, עמ’ רי”ט) שבהתחלה לא היה החזן חוזר אחורנית במקום שסיימו הציבור. לדוגמא, הקהל היה אומר בשחרית של שבת “לישרים נאוה תהילה” והחזן היה ממשיך מיד “בפי ישרים תתהלל” מבלי לחזור אחורנית.

ועתה שחוזרים למעלה, עוון הוא לפי שהן עושים כדי להשמיע קולם הנעים. ועוד: טורח ציבור יש שלא לצורך, כיון שאמרו הקהל במשך [=באיטיות] ולא מהרו, מה צורך לחזור מה שכבר אמרו? … וירא שמים לא יעשה כן.

  1. הפוסק העיקרי המתנגד לחזן המתפאר בקולו ולטירחא דציבורא היה הרשב”א (ר’ שלמה בן אדרת, ברצלונה, 1310-1235; שו”ת הרשב”א, חלק א’, סימן רט”ו):

שאלת עוד בשליח צבור שקולו ערב ונאה לשומעים ומאריך בתפלתו כדי שישמעו העם קולו ערב. ומת[ג]אה בזה ושמח בקולו ודעתו בכך בעת שהוא מתפלל. ואומר שראוי הוא בכך ושיהא שמח בלבו. אם ראוי למחות בו שראוי לעשות תפלתו תחנונים והיאך יהיה זה מתחנן מתוך שמחה?

תשובה: דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים. אם שליח צבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה ושמח מתוך יראה — תבוא עליו ברכה. שאחד מן הדברים המחויבין למי שמורידין לפני התיבה הוא שיש לו נעימה וקולו ערב. וכדתניא במסכת תענית בפרק סדר תעניות (דף ט”ז ע”א הנ”ל) “… ויש לו נעימה וקולו ערב” וכו’.

אבל צריך להתפלל בכובד ראש דתנן (משנה ברכות ה’:א’ = בבלי ברכות ל’ ע”ב) “אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש”. ויעמוד באימה כמי שעומד לפני שכינה…

לפיכך, שליח ציבור זה אם שמח ועומד ביראה וכדכתיב (תהלים ב’:י”א) ‘עבדו את ה’ ביראה וגילו ברעדה’ הרי זה משובח [על סמך ברכות ל’ ע”ב למטה]. אבל אם מתכוון להשמיע קולו ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו הרי זה מגונה. ועליו ועל כיוצא בו נאמר (ירמיה י”ב:ח’ על פי הסוגיא בתענית ט”ז ע”ב) “נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה”.

ומכל מקום, כל שהוא מאריך בתפלתו לא טוב עשה שבכמה מקומות אמרו לקצר מפני טורח צבור. “ואמר ר’ יהודה: כך היה מנהגו של רבי עקיבא, כשהיה מתפלל עם הציבור, היה מקצר ועולה. וכשהיה מתפלל בינו לבין עצמו, אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת… מפני [כריעות והשתחויות]” שהיה עושה (ברכות לא ע”א).

הרשב”א קובע כלל חשוב לענייננו: “דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים. אם שליח ציבור זה שמח בלבו על שנותן השבח וההודאה לשם בקול ערב ובנעימה ושמח מתוך יראה — תבוא עליו ברכה… אבל אם מתכוון להשמיע קולו ושמח לקולו שישמעו העם וישבחוהו הרי זה מגונה”. ואף על פי כן, הוא כותב בסוף שהש”ץ חייב לקצר משום טורח הציבור.

תשובתו של הרשב”א צוטטה על ידי הרב יוסף קארו בבית יוסף לאורח חיים נ”ג:י”א (ד”ה כתב הרשב”א, הטור השלם, חלק א’, עמ’ רל”ו) וסוכמה על ידו בשלחן ערוך אורח חיים נ”ג:י”א:

ש”צ שמאריך בתפלתו כדי שישמעו קולו ערב, אם הוא מחמת ששמח בלבו על שנותן הודאה להשם יתברך בנעימה, תבוא עליו ברכה. והוא שיתפלל בכובד ראש ועומד באימה וביראה. אבל אם מכווין להשמיע קולו, ושמח בקולו, הרי זה מגונה. ומכל מקום כל שמאריך בתפלתו לא טוב עושה מפני טורח הצבור.

  1. גם המהרש”ל, ר’ שלמה לוריא (פולין, 1573-1510) ציטט את תשובתו של הרשב”א בקיצור בים של שלמה (לחולין, פרק א’, סימן נ’) והוסיף: “ויפה כתב שלא להאריך בשום ענין שלא ברצון הקהל אפילו בשבתות וימים טובים, ואף ברצון הקהל – יותר מדאי מגונה כי אין זה לא מחציה לה’ ולא מחציה לכם [ביצה ט”ו ע”ב הנ”ל].

כלומר, המהרש”ל חולק על המהרי”ל הנ”ל — אפילו אם הקהל רוצה להאריך את התפילה בשבת ויום טוב הדבר מגונה על פי הסוגיא הנ”ל בביצה ט”ו ע”ב שיום טוב שייך חציו לה’ וחציו לכם. דעתו של המהרש”ל מובאת על ידי הרב אברהם גומבינר במגן אברהם לשלחן ערוך אורח חיים תקכ”ט.

  1. הרא”ש (רבינו אשר, אשכנז וטולידו, 1250 לערך – 1321) התייחס לענייננו אגב אורחא כשהוא נשאל על נושא אחר (שו”ת הרא”ש, כלל רביעי, אות כ”ב; המובא גם בטור אורח חיים נ”ג). השואל התלונן על שליחי ציבור ממשפחות בזויות. הרא”ש הגיב שייחוס הוא לא שיקול – עדיף חזן צדיק לא מיוחס מחזן מיוחס ורשע. ואז הוא הוסיף:

אבל נתרעמתי כי חזני הארץ הזאת [=טולידו או ספרד] הם [שרים] להנאתם לשמוע קול ערב, ואפילו הוא רשע גמור אינן חוששין רק שיהיה נעים זמירות, והקב”ה אומר “נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה” (ירמיהו י”ב:ח’).

כלומר, הרא”ש מתנגד לחזנים רשעים שמתמנים אך ורק בגלל קולם הערב.

  1. הרב בנימין אהרן סלוניק (פולין, 1619-1550 לערך) התייחס לענייננו בשו”ת משאת בנימין סימן ו’ לקראת סוף תשובה ארוכה העוסקת בטעמים של עשרת הדברות. הוא מתלונן בין השאר על חזנים שהיו קוראים בתורה בלי הכנה ובלי הבנה.

… ולא זה בלבד, אלא אין קורין באמת אפילו פסוק אחד בתורה בנקודותיו ובטעמיו על פי הדקדוק ואינן יודעין כלל בין טוב לרע, מפני שהקהילות בוחרים וחפצים באותן חזנים היודעים להאריך בקול נעים ובניגון יפה התפילות והקדישים, ו”מידי חודש בחדשו ומידי שבת בשבתו” (ע”פ ישעיהו ס”ו:כ”ג) הניגונים מתגברים והולכים “חדשים לבקרים” (ע”פ איכה ג’:כ”ג) אשר לא שערום אבותינו הקדושים (ע”פ דברים ל”ב:י”ז) ולא אבו לשמוע בקולם (ע”פ שמואל ב י”ג:י”ד)…

כלומר, הרב סלוניק התנגד לש”ץ המאריך בתפילתו בקול נעים ובניגון יפה.

  1. בתקנות ועד הקהילות של ליטא שתוקנו בבריסק בין השנים שפ”ג-שפ”ה (1625-1623) אנו מוצאים את התקנה הבאה (פנקס המדינה, מהד’ דובנוב, ברלין, תרפ”ה, עמ’ 12, סימן ס”ב):

עלה ונגמר בגזירה וחוק אשר שום חזן אל ירבה לשורר בשבת יותר משלושה ניגונים בין הכל [=סך הכל] בתפילת שחרית ובתפילת מוסף. ובשבת ראש חודש וד’ פרשיות או חתונה שאומרים יוצרות, ובשבת שיש בו מילה ושבת חנוכה הרשות לעשות ארבעה ניגונים ולא יותר. ועל כל פנים לא יעשה לפני קריאת שמע [מכיוון שחייבים לומר קריאת שמע עד  שעה מסוימת] ועל כל פנים לא יעשה שום ניגון ב”ברכו” של שחרית.

כלומר, התקנה הזאת מגבילה את החזן לגבי מספר ה”ניגונים” – הכוונה כנראה לקומפוזיציות – שלושה בשבת רגילה וארבעה בשבתות מיוחדות.

  1. הרב שבתי שפטל הורוביץ, בנו של השל”ה (אשכנז, 1660-1592) עסק בענייננו ב”ווי העמודים” המופיע בספר “שני לוחות הברית” (עמוד העבודה, פרק י’, מהדורת ירושלים, תשכ”ט, חלק ג’, עמ’ י”ט; המצוטט בשינויים אצל ש”י עגנון, ימים נוראים, ראש השנה, פרק שנים עשר, תל אביב, תשנ”ח, עמ’ מ”ג):

… ומכל שכן החזנים שהמה שלוחי הקהל יצ”ו שידעו מה יאמרו ויבינו מה ידברו, וכוונתם תהיה על הדברים היוצאים מפיהם ולא על הניגונים כאשר ראיתי שערוריה בעוונותינו הרבים… ואין ספק שאריכות בקולות היא אריכות הגלות בעוונותינו הרבים…

  1. הרב אהרן שמואל קאיידנובר (מזרח אירופה ואשכנז, 1676-1624) נשאל בשו”ת אמונת שמואל (פרנקפורט דמיין, 1683, סימן ט”ז) על זקן בן למעלה מגיל שבעים ששימש כש”ץ בהתנדבות במשך שנים רבות, אבל קולו היה חלש והיה מתפלל באריכות גדולה. הוא פסק שמותר להעביר אותו מתפקידו מכיוון שאין לו “קול ערב” על פי הברייתא הנ”ל ממסכת תענית ומכיוון שהוא “מטריח הציבור”.
  1. הרב אברהם דנציג (דנציג ווילנא, 1820-1748) התייחס לענייננו בחיי אדם, הלכות ראש השנה (קל”ח:ד’). “ורע עלי המעשה שראיתי שמעמידים בימים נוראים ש”ץ שינגן [=שישיר] יפה” ואז הוא מצטט את הרב אברהם גומבינר והמהרש”ל הנ”ל בקיצור. לאחר מכן הוא מוסיף (ויכול להיות שמדובר בציטוט מספר אחר):

כי הש”ץ כוונתו רק על הניגון שיהיה יפה וטוב… ואין כוונתו על התפילות והבקשות שסדרו לנו, ומבלבל דעת השומעים התפילה על סדר הברכות והתקיעות, ואי איישר חילי [= ואילו היה לי כח] אבטל המנהג הרע הזה.

כלומר, כמו הרבה מן הפוסקים במחנה הזה מתנגד הרב אברהם דנציג לשליחי ציבור המעוניינים רק במנגינות ומתעלמים מן התוכן של התפילות.

  1. הרב יצחק זליגמן בער (גרמניה, 1897-1825) היה מומחה ידוע למסורה ולסידור. בסידורו הקלאסי (סדר עבודת ישראל, רדלהיים, 1868, עמ’ 361) הוא מסכם כמה הלכות הקשורות לסעודת היום ביום טוב:

ביום טוב מאחרין לבוא לבית הכנסת וממהרים לצאת משום שמחת יום טוב [על פי מגילה כ”ג ע”א], לכן יש לגעור בחזנים המאריכים בתפילה יותר מחצות היום.

כלומר, גישתו דומה לגישת המהרש”ל ומנוגדת לגישת המהרי”ל.

ג. סיכום והלכה למעשה

קשה לקבוע מסמרות בדבר לאור חילוקי הדעות הנ”ל, אבל דומני שאפשר לקבוע שני כללים:

  1. הרשב”א כבר קבע כלל חשוב לענייננו: “דברים אלו אחר כוונת הלב הם אמורים”. “הנסתרות לה’ אלוהינו” (דברים כ”ט:כ”ח). אין אנו יודעים את המניע של החזן המאריך בתפילה, אבל חזן שרוצה להאריך צריך לעשות מאמץ לשיר ולהאריך לשם שמים, על מנת לעורר את הקהל להתפלל בכוונה ולא מתוך מניעים אחרים.
  2. “לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים” (קהלת ג’:א’), או, כלשונו של רבי יהודה בהקשר ליטורגי אחר (תענית י”ד ע”ב): “הכל לפי השנים, הכל לפי המקומות, הכל לפי הזמן”. מבחינת הזמן, לא כדאי להאריך בתפילה ביום חול מכיוון שזה באמת טירחא דציבורא המונע מן הקהל ללכת לעבודה. לא כדאי להאריך בקבלת שבת בקיץ, אבל כן כדאי בחורף כששבת נכנסת מוקדם. הוא הדין לגבי המקום: לא כדאי להאריך אם מדובר בקהל של ילדים או עולים חדשים, אבל כן כדאי אם מדובר בקהל מיומן שאוהב לשיר. חייב החזן להשתמש בשיקול דעת ובשכל הישר על מנת להתאים את אורך התפילה לזמן ולמקום.

יהיו לרצון אמרי פינו והגיון לבנו לפניך ה’ צורינו וגואלינו.

דוד גולינקין

ירושלים עיר הקודש

כ”ז טבת תשפ”ג

הערות

    1. תשובה זאת מבוססת על הרצאה שנתתי באזכרה לברנדה קאופמן ברמן ז”ל בכ”ד אדר תשנ”ד (7.3.94). יש חפיפה מסוימת בין גולינקין 2011 והתשובה הזאת, אבל שם מדובר בתכונות הרצויות של הש”ץ, ואילו כאן מדובר במתח בין קול יפה, ניגונים וכוונה לעומת טירחא דציבורא.
    2. “לפרוס את שמע” הייתה שיטה לחזן ולקהל לדקלם את קריאת שמע בקול רם – ראו עזרא פליישר, תרביץ מ”א (תשל”ב), עמ’ 144-133 = ספרו: תפילות הקבע בישראל בהתהוותן ובהתגבשותן, ירושלים, תשע”ב, עמ’ 242-231.
    3. לדוגמאות רבות של חילופי ה/ח בתקופת המשנה והתלמוד ראו מ”צ סגל, דקדוק לשון המשנה, תל אביב, תרצ”ו, עמ’ עמ’ 32 והערה 2; י”נ אפשטיין, מבוא לנוסח המשנה, ירושלים, תש”ח, עמ’ 1233-1232.
    4. הדרשה מובאת בשינוי בפסיקתא רבתי כ”ה, “עשר תעשר”, מהד’ איש שלום, קכ”ז ע”א והחלק הראשון מובא במדרש תנחומא ראה י”ב = מדרש תנחומא, מהד’ בובר, ראה ט, עמ’ 22. לאחר מכן, מובאות הדרשות האלו בצורות שונות בתשובות הגאונים שערי תשובה סימן קע”ח ואצל ראשונים כגון שבלי הלקט סימן י’, מהד’ בובר, עמ’ 11 = תניא רבתי, סימן ג’, מהד’ בראון, עמ’ ח’, וכן ברש”י למשלי ג:ט.
    5. מהדורת זיטאמיר, תרכ”ב, חלק ב’, הלכות שבת, סימן מ”ב, דף ט’ ע”ד = מהדורת מכון ירושלים, תש”ע, חלק ב’, סימן מ”ב, סעיף ו’, עמ’ נ”ב עם תוספת על פי תוספת ארוכה בספר חסידים, מהד’ ויסטינצקי-פריימאנן, ברלין, תרפ”ד, סימן תכ”ז, עמ’ 128-126.
    6. קטע זה בירושלמי רומז כנראה למחלוקת בתקופת התלמוד ובימי הביניים בין חכמים שאכלו הרבה בשבת ויום טוב לעומת אלה שצמו. ראו יצחק גילת, “תענית בשבת”, תרביץ נ”ב (תשמ”ג), עמ’ 16-1 = ספרו: פרקים בהשתלשלות ההלכה, רמת גן, תשנ”ב, עמ’ 122-109.

 

ספרות

אלן – Rabbi Wayne Allen, The Cantor: From the Mishnah to Modernity, Eugene, Oregon, 2019, Index s.v. Cantors, Prolonging prayer

א”ת — אנציקלופדיה תלמודית, חלק כ’, טור תרס”ו, ערך “טרחא דצבורא”

גולינקין —   David Golinkin, “What are the Attributes of a Good Cantor?”, Responsa in a Moment, Vol. II, Jerusalem, 2011, pp. 3-13; also available at www.schechter.edu

לנדמן – Leo Landman, The Cantor: An Historic Perspective, New York, 1972, pp. 43-44

כאן ניתן לרכוש את ספריו של פרופ’ דוד גולינקין

הרב פרופ' דוד גולינקין הוא נשיא שוחרי עמותות שכטרֲ – ארגון ללא מטרת רווח אשר מטרתו גיוס כספים למכון שכטר, נשיא בדימוס של מכון שכטר למדעי היהדות, פרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר ויו"ר עמותת מדרשת שכטר.
פרופ' גולינקין הוא אחד מהוגי הדעות המובילים בתנועה הקונסרבטיבית (מסורתית) ומחבר פורה המבקש לקדם את הגישה היהודית בעידן המודרני בתוך הפרמטרים של ההלכה. הוא ייסד את המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר במטרה לפרסם ספרים העוסקים בהלכה שימושית. כמו כן, הוא המנהל של המרכז לחקר האישה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האישה בהלכה ותשובות וספרי הלכה שנכתבו בידי נשים.
הודות לפעילותו הבלתי פוסקת בתחום ההלכה הוא נעשה לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בתנועה, שאף זכה לכבוד מצדם של חוקרים אורתודוקסיים.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.