הטקס הנודע כיום כ"ברכת החודש" מתנהל בבתי כנסת מכל הזרמים ברחבי העולם. בשבת האחרונה של החודש העברי עומד שליח הציבור העובר לפני התיבה לתפילת מוסף עם ספר תורה בידיו, ומצהיר על היום שבשבוע הקרוב שבו יחול ראש חודש. תפילות ואיחולים לחודש מבורך מושמעים לפני ההכרזה ולאחריה בנעימות מיוחדות, שהיו מאז ומתמיד קרקע פורייה להתפייטות חזנית. על אף גינוני הטקס – החזקת ספר התורה והחזנות המיוחדת – מדובר במנהג בתר תלמודי ללא משמעות הלכתית רבה. מטרתה של ברכת החודש, "ראש חודש בענטשען" ביידיש, היא לוודא שמתפללים המגיעים לבית הכנסת בשבת בלבד ידעו מתי יחול מועד זעיר זה, כדי שיוסיפו לתפילותיהם בבית את התוספות הדרושות בראש חודש: יעלה ויבוא, הלל ומוסף (שבלי הלקט ק"ע). הצהרה דומה מצהירים בבתי הכנסת של עדות המזרח בשבתות שלפני ימי שלוש הצומות הקטנים – צום גדליה, עשרה בטבת ושבעה עשר בתמוז – מתוך דאגה שלולא הכרזה בשבת אנשי הקהל לא יזכרו לצום (שולחן ערוך אורח חיים תקנ:ד). אין ב"ברכת חודש" זו משום עדות לחשיבותה של ראש חודש. אדרבה: היא משקפת את התחושה שהמועד אינו חשוב דיו להיזכר ולהישמר ללא "יחסי צבור" בשבת שלפניו.

אך אותו מונח עצמו, "ברכת החודש", משמש בתלמוד כשמו של טקס אחר לחלוטין: ברכה שמברכים את הקב"ה על חידוש הלבנה. את הברכה הזאת מברכים מדי חודש בחודשו בתחילת החודש, כשעומדים בחוץ ומתבוננים בירח ההולך ומתמלא (בבלי סנהדרין מא ע"ב-מב ע"א). טקס זה, שיהודים רבים – אפילו כאלה המגיעים באופן קבוע לבית הכנסת – אינם מכירים, הוא מצוה מדרבנן, חובה של ממש על פי ההלכה התלמודית. הכינוי התלמודי הוא "ברכת החודש", אך השולחן ערוך (אורח חיים סימן תכ"ו) ופוסקים אחרים מכנים את הטקס הזה "ברכת הלבנה", ובימינו הוא מכונה בפי אלו המכירים אותו בטעות "קידוש לבנה", כינוי הנשמע כעבודה זרה, כאילו מעניקים קדושה ללבנה. (ביטוי אחרון זה הוא כנראה שילוב של המונח "ברכת הלבנה" עם הביטוי התלמודי "קידוש החודש", שאינו מתייחס לא להצהרת יום ראש חודש בשבת שלפניו ולא לברכת הלבנה עם תחילת החודש, אלא למושג שלישי: הכרזת בית הדין על ראש חודש ביום שנצפה הירח החדש עצמו, הכרזה שקידשה את תאריכי החגים התלויים בחודשי הירח לפי ההלכה.) למעשה, ברכת הלבנה אינה מקדשת את הלבנה ואינה מברכת אותה. כמו בכל הברכות ההלכתיות האחרות, אנחנו מברכים את הקב"ה, שחידש את הלבנה, בברכה הבאה (בבלי סנהדרין מב ע"א):

ברוך אתה ה',

א-להינו, מלך העולם,

אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם.

חוק וזמן נתן להם, שלא ישנו את תפקידם.

ששים ושמחים לעשות רצון קונם,

פועל אמת, שפעולתו אמת, וללבנה אמר שתתחדש.

עטרת תפארת לעמוסי בטן,

שהם עתידים להתחדש כמותה,

ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו.

ברוך אתה ה',

מחדש חודשים.

לעתים נדירות ביותר מזמנת לנו ההלכה הזדמנות לברך את הקב"ה על הבריאה באופן כה ברור, בחוץ, בנוכחות הטבע עצמו. לעתים נדירות ביותר מזדמנת לנו תפילה כזו, השופעת שירה, שמחה ויופי. אנחנו מכנים את הקב"ה בשמות הקשורים בבריאה: בורא, קונה, פועל ויוצר. צבא השמים שש ושמח, הלבנה היא עטרת תפארת, והקב"ה מתואר כמפואר, מכובד ומלכותי. השוו בין ברכה זו לבין ברכת "יוצר המאורות", הברכה היומית על זריחת השמש, ברכה שאנחנו מברכים בדרך כלל בתוך כותלי הבית או בית הכנסת, מבלי להסתכל כלל על המאור הגדול: הברכה ההיא שופעת מלל על ממדי הבריאה, תפארת המלאכים וגדולתו של הקב"ה, אך יש בה מעט מאוד יופי וטבע, או ששון ושמחה.

מדוע נקשרת דווקא הלבנה עם התכונות הללו? מעבר ליופיו הטבעי של הירח ושל שמי הלילה בכלל, ישנה סיבה נוספת שעם ישראל מתפעל מיופיו של הירח דווקא, וחש ששון ושמחה דווקא עם הופעתו. הירח הוא עטרת התפארת שלנו, "האני האחר" שלנו. עם ישראל מזדהה עם הירח. מראהו המשתנה ללא הרף מזכיר לנו את תהפוכות הגורל שלנו, וחידושו מדי חודש מסמל את תקוותנו. כשם שהלבנה יוצאת כל חודש מחדש לקראת בוראה, כך ישראל מתחדשת רוחנית כשהיא יוצאת לקראת השכינה. רעיונות אלו מפורשים במאמרי חז"ל המובאים בתלמוד בקשר לטקס ברכת הלבנה (בבלי סנהדרין מב ע"א):

ואמר רבי אחא בר חנינא אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כל המברך על החדש בזמנו – כאילו מקבל פני שכינה… תנא דבי רבי ישמעאל: אילמלא לא זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש – דיים. אמר אביי: הלכך [אומרים את ברכת הלבנה] מעומד [כאילו מקבלים פני השכינה]. מרימר ומר זוטרא מכתפי אהדדי ומברכי [=מרימר ומר זוטרא מעלים זה את זה על הכתפיים ומברכים].

הדת באופן כללי – מהי, אם לא לחוש את נוכחותו של האל, השכינה, כשחווים את הבריאה? ומהם התכנים הנוספים החשובים המיוחדים לדת ישראל בפרט, אם לא הזדהות סמלית עם מהמורות ההיסטוריה היהודית, ותקוות העם היהודי – כאינדיבידואלים וכ"כלל ישראל" – להתחדשות? המצווה לברך על הלבנה כשרואים אותה לראשונה בתחילת החודש כורכת בתוכה את כל הרעיונות והתחושות הללו, והיינו מצפים שהיא תהדהד בלבבותינו ותהפוך למצווה פופולארית במיוחד. כיצד היא התנוונה עד כדי כך שבקושי מכירים אותה?

את הברכה ניתן לברך לבד או בציבור, כל עוד הירח נצפה כשהוא מתמלא, כלומר במחצית הראשונה של החודש העברי (יש הממתינים עד לג' לחודש או ז' לחודש, ראו שולחן ערוך אורח חיים תכו:ד ונושאי הכלים על אתר). אך המנהג הוא לברך את הברכה בבית הכנסת, במוצאי השבת הראשון של החודש, לאחר תפילת ערבית והבדלה (בתשרי ובאב נוהגים לברך במוצאי יום הכיפורים ותשעה באב, בהתאמה). הציבור יוצא יחד החוצה, ומברכים את הברכה הנ"ל ועוד כמה פסוקים, ומברכים זה את זה בברכת "שלום עליכם", "עליכם שלום" ו"דוד מלך ישראל חי וקיים". לפי מסכת סופרים, חיבור בתר-תלמודי, ממתינים עד למוצאי שבת כדי לקבל את פני השכינה בבגדי שבת (סופרים יט:י). הסבר יותר פשוט הוא שהקהל בירך את הברכה יחד במוצאי שבת, כי חששו שהיחידים לא יזכרו לברך, כל אחד בנפרד עם הצפייה הראשונה בלבנה, ולכן נהגו לברך בציבור במוצאי שבת, כשרבים נהגו לפקוד את בתי הכנסת (נראה שחששו להנהיג את ברכת הלבנה בליל שבת, משום שהוצאת הסידורים החוצה מבית הכנסת במקום שאין עירוב אסורה בשבת).

דומה שהמנהג לברך במוצאי שבת דווקא, שנועד במקור להגביר את המודעות למצווה זו ולעודד את קיומה, הפך בימינו לגורם מעכב. פעם נהגו רבים לפקוד את בתי הכנסת במוצאי שבת. היום אין זה המצב, אך מאז הפך "קידוש הלבנה" לעניין של מוצאי שבת בלבד, אנשים שאינם מגיעים לבית הכנסת במוצאי שבת אינם זוכים לקבל את פני אביהם שבשמים אפילו פעם אחת בחודש.

חבל. לא כל יהודי בן זמננו מוצא השראה דתית ב"ברכת החודש" של החזן במוסף של שבת או בטקסים אחרים של בית הכנסת, אך ייתכן ש"ברכת החודש" המקורית – מפגש חודשי עם השכינה – תהיה "דיים", כפי ששנו בבית המדרש של רבי ישמעאל. ניתן להתחדש רוחנית כל חודש וחודש – לבד, או על כתפיו של חבר, או עם מניין; במוצאי שבת או בכל לילה אחר במחצית הראשונה של החודש העברי – תוך כדי התחברות לקב"ה ולבריאה, או התבוננות בתהפוכות החיים וייעודו של עם ישראל, תוך כדי צפייה בלבנה וברכה לקב"ה עםהתחדשותה.