נתן אלתרמן (1910 ־1970) היה משורר, מחזאי ומתרגם. שירתו מגוונת, ובה שירים ליריים, שירים סאטיריים ושירה עיתונאית. הוא כתב גם שירים לילדים. תירגם בלדות סקוטיות. משורר בולט ומוביל בשירה הישראלית, אשר השפיע רבות על משוררי תקופתו, ועם שלונסקי וגולדברג מהווים דור בפני עצמו בשירה העברית החדשה. בשירתו הלירית מאפיינים בולטים, כמו דמויות ההלך והמת-החי, ההיקסמות מן העולם ואופן הכתיבה החושני עליו, שליטה וירטואוזית במכמני הלשון הציורית, בחריזה ובבנייה של שיר. שפת שיריו הליריים, וכן זו של מחזותיו, עמוסה ומקושטת. נקודות אלו היו במוקד הניגוח של שירת אלתרמן על ידי משוררי הדור הבא ובראשם זך. מתוך יצירתו הענפה של אלתרמן, אחד השירים המוכרים הוא "ירח".

ירח

גַּם לְמַרְאֶה נוֹשָׁן יֵשׁ רֶגַע שֶׁל הֻלֶּדֶת. שָׁמַיִם בְּלִי צִפּוֹר זָרִים וּמְבֻצָּרִים. בַּלַּיְלָה הַסָּהוּר מוּל חַלּוֹנְךָ עוֹמֶדֶת עִיר טְבוּלָה בִּבְכִי הַצִּרְצָרִים.

וּבִרְאוֹתְךָ כִּי דֶּרֶךְ עוֹד צוֹפָה אֶל הֵלֶךְ וְהַיָּרֵחַ עַל כִּידוֹן הַבְּרוֹשׁ אִתָּהּ אוֹמֵר- אֵלִי, הַעוֹד יֶשְׁנָם כָּל אֵלֶּה? הַעוֹד מֻתָּר בְּלַחַשׁ בִּשְׁלוֹמָם לִדְרֹשׁ?

מֵאַגְמֵיהֶם הַמַּיִם נִבָּטִים אֵלֵינוּ. שׁוֹקֵט הָעֵץ בְּאֹדֶם עֲגִילִים. לָעַד לֹא תֵעָקֵר מִמֶּנִּי, אֱלֹהֵינוּ, תּוּגַת צַעֲצוּעֶיךָ הַגְּדוֹלִים.

בלילה עם ירח מלא, כנראה בקיץ, עומד הדובר ליד חלונו וצופה החוצה. הנוף הניבט מחלונו הוא נוף עירוני "עיר טבולה בבכי הצרצרים". הדובר רואה, שומע, ופונה אל האל בלחש, על מנת לא לפגוע ביופיו של הרגע, ואולי בחד פעמיותו. הוא מבקש לדרוש בשלומם של האובייקטים הכה שגרתיים, הניבטים אליו מחלונו. הדובר צופה אל העולם ומוקסם ממנו, והאובייקטים המואנשים, הם בעלי חיים משל עצמם: הדרך מחכה להלך שיגיע, המים באגם ניבטים אל הדובר הצופה בהם. אלתרמן מתאר כאן רגע של התגלות, שבו "גם למראה נושן יש רגע של הלדת". במציאות ללא תקווה, שבה השמיים הם "בלי צפור//סגורים ומבוצרים", בעולם המתנכר לאדם, זוכה הדובר לתקווה- "העוד ישנם כל אלה?". הוא רואה את העולם, את הדרך, הירח, הברוש, שצורתו ככידון, ואצטרובליו נדמים כעגילים אדומים, או שמא זהו עץ נוסף, וגם את מי האגם. החוויה שלו היא חזקה, ובעקבותיה הדובר נוקט לשון שבועה ומבטיח לאלוהים "אלוהינו", כי תמיד יהיה ער לתוגה הטמונה באובייקטים שבטבע, בצמחים, בירח ובמי האגם שאת כולם הוא מדמה במטאפורה לצעצועיו הגדולים של האל. אם כך בשיר מביע הדובר את התרגשותו מהמראות השגרתיים והיומיומיים, הנשקפים מחלונו ערב אחר ערב, כאשר בערב אחד, באותו הרגע יש בו יכולת לראותם בצורה שונה, מתוך תחושת קירבה מיוחדת כלפיהם. יחד עם זאת השיר מסתיים בתוגת הצעצועים של האל. האם הדובר רואה גם את עצמו כחלק מצעצועים אלו? האם זהו ההסבר לכך שבתחילת השיר הוא חווה את השמים כ"זרים ומבוצרים"? בתקופה קשה ומורכבת זו שאנו חיים בה בשנה האחרונה, חשוב לזכור ברגעי המשבר את השיר "ירח", ולדעת שיש בנו היכולת לראות את העולם, ושגם למראות השחוקים ביותר יכולה להיוולד משמעות מחודשת בעינינו.