רבי נחמן מברסלב ראה בסיפורי המעשיות שלו אמצעי טרנספורמטיבי להערת תודעתו של השומע ולריפוי פניו הנפולות "וּכְשֶׁרוֹצִין לְהַרְאוֹת לוֹ פָּנָיו, וּלְעוֹרְרוֹ מִשְּׁנָתוֹ, צְרִיכִין לְהַלְבִּישׁ לוֹ אֶת הַפָּנִים בְּסִפּוּרֵי מַעֲשִֹיּוֹת" (ליקוטי מוהר"ן קמא, ס'). לכבוד יום הולדתו של ר' נחמן, שחל ב-א' בניסן (א' בניסן תקל"ב, ארבעה באפריל 1772), מובאות כאן כמה מחשבות על כוחם הטרנספורמטיבי של סיפורי רבי נחמן ושל הסיפורים החסידיים בכלל.

עניין ראשון הוא פוטנציאל 'לקיחת הלב של הסיפור' – כלומר, עד כמה הסיפור לוקח-לב – לוקח אותנו אתו למסע שהוא מציע. הסיפורים החסידיים 'דביקים' בעיני, ובלשון אחר – מכניסי אורחים. אם נזכר בבעל העגלה הנצחי של הסיפורים החסידיים, בעל מקצוע שעבר מן העולם, ספק תחבורה – ספק רוכל, דמות מהעיירה החסידית שאיננה עוד, שבו מספר הסיפור יהיה בעל העגלה והפרמטר של ה'דביקות'. הסיפור מראה עד כמה אנחנו עולים בקלות על העגלה שלו, עד כמה עז כוחו של הסיפור לקחת אותנו איתו בדרכו הסיפורית. הרבה מכוחו של הסיפור לשאת אותנו ולהביא אותנו למחוזות חדשים כרוך בכוחו המדבק, ביכולת ההובלה והנשיאה של הסיפור אותנו אתו למחוז חפצו, שאולי יתברר גם כמחוז חפצנו. חלק מכוחו של הסיפור עלינו הוא שהוא גונב את ליבנו, מעמיס אותנו על העגלה שלו, בלי שנשים לב כיצד קרתה לקיחת-הלב וגניבת-הדעת הזו מרצון. אנחנו נוזלים אל תוך הסיפור, והגבולות בינינו לבינו נמסים בצורה מסתורית. אנחנו קצת שוכחים את עצמנו, ואת המציאות, ונגנבים לתוך הסיפור…

נניח שעלינו על העגלה, ועכשיו אנחנו נוסעים עם המספר, בעל העגלה, למסע. מה עשוי לקרות לנו בנסיעה הזו? מה אחראי לכוחו הטרנספורמטיבי של הסיפור? אנחנו מקשיבים לסיפור. קוראים סיפור. נפתחים לתיאור של דמויות, אירועים, התרחשויות, סמלים, דינמיקות, שפה וסגנון. מה קורה לנו בשעה שאנחנו מקשיבים לסיפור? האדם המקשיב לסיפור (בקריאה או בשמיעה) יכול באותו זמן להתמסר לתנועות המתרחשות בסיפור ומתהדהדות בתנועות נפשו הוא. כוחם הטרנספורמטיבי של הסיפורים נובע מפרספקטיבה זו, מכך שמה שקורה לאובייקט עובר גם על הסובייקט. לדמויות ולאובייקטים בסיפור יש את הכוח והיכולת לגלם את חלקי הנפש של הקורא או השומע. הסיפור האפקטיבי מצליח לגרום לשומע או לקורא להישאב לתוכו, להשליך את חלקי העצמי שלו על האובייקטים שבסיפור ולעבור עמם את מה שעובר עליהם. כוחו של הסיפור נובע מיכולתו לייצר את המרחב הכפול, שבכאן ובשם, שבו השומע יכול להיות בו בזמן הוא עצמו, וגם ההוא שבסיפור, ולחוש את ההשפעה של התנועות הסיפוריות כתנודות במרחב הנפשי שלו בהווה. סיפורים, כשהם טובים, מאפשרים את הקיום הבו-זמני, בין עולמות הרוח. הם מעלים את האפשרות להיות כאן וגם שם, במרחבים מקבילים, לחוות בו בזמן מציאויות שונות, נפשיות ורוחניות המזינות זו את זו. בדומה לכך, בקיום הבו-זמני של הסיפור, ניתן לעבור תהליכי נפש, לחוש מצוקות וחרדות, ולעבור עם הסיפור טרנספורמציה ממצבי משבר ושבר למצבים של השתנות, השלמה ואיחוי מחדש.

כפל הקיום הזה בא לידי ביטוי גם במישור נוסף: במצב נפשי תקין, המודע והלא מודע בנפש אינם מנותקים זה מזה, אלא חדירים זה לזה. במצב כזה נגישות לאדם שתי צורות המחשבה או ההוויה, המודעת והלא מודעת. הן אינן נפרדות לגמרי כשתי מערכות סגורות אלא קיימת תמסורת או נזילות ביניהן. ניתן לתאר זאת כמעין קיום מקביל בו האדם חווה ברגעים שונים את עצמו באופן שונה מאוד, בשפות חווייתיות שונות מאוד, מודעת ולא מודעת. הסיפור יכול להביא אותנו לחוויה המקבילה הזו, של שם וכאן, מודע ולא מודע; לחוש דברים מסוימים שאנו  קולטים, מבינים בשפת המודע והתבונה, ובה בעת דברים אחרים, חמקמקים, המעלים זיכרונות, אסוציאציות, ושברי-תחושות, שמדברים אלינו בשפתם הדימוית, החמקמקה והתהומית של החלום והלא מודע.

בהקשר הזה עולה בדעתי ביטוי חידתי מספר הזוהר: "מילין חדתין עתיקין" ("דברים חדשים עתיקים"); ברור שזהו אוקסימורון: איך דברים יכולים להיות בו בזמן חדשים ועתיקים? מהי האיכות הזו, של הדבר שהוא בו בזמן עתיק וחדש? לרבים מהסיפורים החסידיים יש בעיני את האיכות הזו, של דברים חדשים עתיקים. סיפורים שמחדשים משהו, מאירים משהו מזווית חדשה, שקורית בהם תפנית מפתיעה, שינוי פרספקטיבה ששומט את הקרקע מתחת להסתכלות הקודמת, היפוך של נקודות המבט; ובו בזמן נותנים תחושה של עתיקות, של נגיעה בדברים עתיקים – רבדים עמוקים של ההוויה והחיים, שפעמים רבות שאובים מהשפה הקבלית, וזהו חלק מסוד כוחם. הם מדברים עם הנפש בשפה שלה, שפת האירועים וההתרחשויות. הם מדברים עם הנשמה בשפתה שלה, בסמלים ובחידות, ובביטויים המעוררים זיכרון של הוויה עתיקה הגלומה בנו, וממתינה לתשומת לב, להתעוררות שלנו אליה.

בסופו של  "המעשה מהלחם" שואלים השומעים את ר' נחמן המספר על גיבור הסיפור: "אם אותו האיש שבסיפור הוא קרוב לכאן או רחוק" (בכך הם בעצם מבקשים לשאול באיזו מידה האיש שבסיפור הוא ר' נחמן בעצמו). ר' נחמן מתחמק תחילה, ולבסוף משיב להם במילים חידתיות: "יש אחד שהוא שניים ושניים שהם אחד, כשהוא בכאן הוא שם גם כן". ר' נחמן, מספר הסיפורים הגאוני, מנסח את הוויית הקיום המקביל בעולמות הסיפור. האחד יכול להיות שניים – העצמי יכול להתפצל, לאני שבכאן ולאני שבסיפור. ואותם שניים, גיבור בסיפור, ואני שומע, יכולים לחזור ולהיות אחד. כשהוא כאן, הוא שם גם כן. האדם יכול להתקיים במקביל בכמה מישורים. מישורי סיפור ומציאות, מישורי קיום והוויה שונים, בו בזמן. בתמצית ובחידות, ניתן לומר שזהו העיקרון של הקיום המקביל של הסיפור. היכולת להיות שניים וגם אחד, להתפצל לחלקים וגם להיות אחד, להיהרס עם הסיפור וגם להתאחות איתו מחדש לשלם, להתפרק לנפש, רוח, נשמה, ולהיאסף בחזרה להיות שוב אחד, מלא ושלם יותר, להיות במודע ובלא מודע, להיות שם ובו בזמן גם כאן.