וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת וְאֶת-הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת-הָהָר עָשֵׁן;

וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק.

וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה:דַּבֵּר-אַתָּה עִמָּנוּ וְנִשְׁמָעָה; וְאַל-יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים פֶּן-נָמוּת (שמות כ:יח-יט)1

התגובה המיידית של עם ישראל להתגלות במעמד הר סיני צפויה ומפתיעה כאחת: בני ישראל מביעים תחושת פחד מובנת נוכח עוצמתו המפחידה של האלוהים מכאן, ומסרבים לשמוע את הקול האלוהי, מכאן. דבר זה מעלה שאלות אחדות על מה בדיוק חווה העם בסיני. הכתוב אומר "וְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת" אך לאילו קולות הוא מתכוון? ומה פירוש הדבר לראות קולות? ושאלה מורכבת אף יותר: מתי בדיוק במהלך מעמד הר סיני התרחשה תגובה זו, ומהן ההשלכות שינבעו מתשובה לשאלה זו להבנת משמעותה של ההתגלות בסיני?

לעניין השאלה הראשונה, על טיב הקול שנשמע במעמד הר סיני, לפי פשוטו של מקרא נדמה שבני ישראל מתכוונים לקול האלוהי שהשמיע להם זה עתה את עשרת הדיברות שבשמות כ:א-יז. פירוש זה משתקף בספר דברים, שם אומר העם, לאחר ששמע את קול אלוהים אומר את עשרת הדיברות, "אִם-יֹסְפִים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת-קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד-וָמָתְנוּ" (דב' ה:כב). אולם בספר שמות מדובר על 'קולות' בלשון רבים, ואילו קול אלוהים מופיע לרוב בלשון יחיד. ייתכן אפוא שהקולות כאן מכוונים לרעמים וברקים, להתעצמות הקוסמית לפני אמירת עשרת הדיברות. יסודות דרמטיים כאלה מופיעים לעתים קרובות במקומות אחרים בהקשר של הופעת אלוהים.2 בשמות יט:טז אנו שומעים על "קֹלֹת וּבְרָקִים" המקדימים את ירידת האל על הר סיני. מעניין אף יותר הוא פסוק יט, "מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל", שניתן להבינו או כרעם או כדיבור בקול האלוהי – או שניהם כאחד.3 מה שבני ישראל ראו-שמעו-חוו במעמד הר סיני נותר אפוא בלתי ברור.

כאן עולה השאלה השנייה: מתמיה עוד יותר הוא הצירוף המוזר של פועל המציין ראייה עם שם עצם המציין שמיעה – מה פירוש הדבר 'לראות' קולות? ייתכן שביטוי יוצא דופן זה מתייחס למכלול התחושות שחווה העם – קול, אור, והגיית מילים – סדרה שלמה של תופעות שהתרחשו במעמד סיני יחד עם הקול האלוהי ההוגה את עשרת הדיברות. ההתמזגות המלאה – סינֶסתֶזיה – הבלתי רגילה הזו של תחושות שונות יכולה בהחלט לאפיין חוויה חיונית. עירוב הדימויים תחושתיים כדרך לתאר אינטנסיביות כזו אינו דבר נדיר במקרא. כך נמצא בדברי אלוהים אל קין "דְּמֵי אָחִיךָ צֹעֲקִים אֵלַי מִן-הָאֲדָמָה" (בר' ד:י), או בדברי המשורר המתאר את חווייתו עם האלוהי במילים "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי-טוֹב ה'" (תה' לד:ט). או אולי הביטוי משקף את אזהרת ספר דברים, שבסיני "וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ: קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל" (דב' ד:יב).4 במקרה זה האמירה על ראיית קול באה להבליט את אי יכולתו של העם לראות את אלוהים בפועל. אך בכל דרך שנבין את הביטוי המיוחד הזה הוא יצביע על חוויה בלתי רגילה, ויהיה תיאור הולם של המאורע היחידאי של ההתגלות בסיני.

היעדר הבהירות לגבי תוכנה המדויק של החוויה מוביל אותנו לשאלה השלישית שהעלינו. הקושי טמון בפועל המשמש כאן. במקום צורת העבר הפשוט כמו *וירא כל העם, המצביע בבהירות על כך שתגובת העם התרחשה מיד אחרי הגיית עשרת הדיברות, סדר הנושא והנשוא הפוך והפועל מופיע בצורת הבינוני — "ְכָל-הָעָם רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת". בכך מסתבכת השאלה מתי בדיוק התרחשה הראייה, ומה הם שמעו בפועל.

רוב המפרשים כאן נוטים לדעה שתגובת העם באה מיד לאחר תום אמירת עשרת הדיברות, בהתאם לגירסת ספר דברים הנזכרת לעיל. מסופר בדברים ה:כ-כד שאחרי שמיעת קול אלהים העם נרתע מהיחשפות נוספת לקול זה . לאחר ששרדו פעם אחת את החוויה הזאת הם חוששים שלא יוכלו לעמוד בנסיון שני. על פי קריאה זו של הכתוב העם חווה את קול האל חוויה ממשית, ושמע אותו הוגה בקול את כל עשרת הדיברות מתחילתם ועד סופם. ההתגלות כללה אפוא לא רק את ההכנה לקראת התיאופניה – הופעת האל – אלא גם את הדיבור בקול האלוהי.

אולם לא פעם צורת הבינוני של הפועל יחד עם סדר מילים מהופך כמו כאן מציינים עבר רחוק יותר, נטייה הידועה בלטינית כ-plus quam perfect או כ-pluperfectבאנגלית (And all the people had seen the voices). בהתאם לקריאה זו של הכתוב, תיאור העם כ'רואים את הקולות' יחד עם הבעת חרדתו התרחשו בשלב מוקדם יותר של הופעת האל, למרות שמסופר על כך רק במקום זה. כאן קיימות כמה אפשרויות להבין את מה שאירע: ייתכן שהעם שמע את תחילת אמירת עשרת הדיברות (אך לא את כולם), התמלא פחד וביקש ממשה שיפטור אותו מכל חשיפה נוספת לקול האלוהי. אך המספר ביקש להימנע משבירת רצף עשרת הדיברות, ולכן סיפר על תגובת העם רק בסופה, לאחר תום אמירת כל העשרה. על פי קריאה זו של הכתוב העם שמע את אלוהים אומר בקולו רק כמה דיברות ולא את כולם. רעיון זה אומץ על ידי המדרש, המסביר שבני ישראל שמעו רק את שני הדיברות הראשונים בקולו של אלוהים, ואת השאר הם קיבלו ממשה בשלב מאוחר יותר.5 על פי פירוש זה ההתגלות הייתה מאורע חלקי בלבד, שכלל את שמיעת קול אלוהים וכמה דרישות, אך לא את כל הדיברות.

אך אפשר שהעם ביטא את חרדתו כבר בעודו ממתין לקול האלוהי, עוד לפני תחילת הדיברות בשמות כ:א . עמדה זו, שרמב"ן מביאהּ בפירושו לתורה, רואה בתלונת העם כקודמת להופעת הקול האלוהי. רמב"ן מסיק מכאן שהעם פחד בכלל לשמוע את הקול האלוהי, ושמע את כל הדיברות מפי משה בלבד. על פי קריאה זו ההתגלות בסיני הייתה אך ורק החוויה של נוכחות האל, התיאופניה, ועיקר החוויההיה המפגש עם האלוהי ולאו דווקא מערכת הדיברות.

עומדות אפוא לפנינו שלוש אפשרויות להבין את הכתוב:

1. העם שמע את כל הדיברות נאמרים בקול האל;

2. העם שמע חלק מהדיברות נאמרים בקול האל, אך לא את כולם;

3. העם כלל לא שמע את הדיברות מפי האל, אלא קיבלם מאוחר יותר באמצעות משה.

ברצוני להציע ששלוש עמדות אלה מייצגות שלוש הבנות שונות של מהותה של ההתגלות.

הפירוש הראשון משקף דפוס התגלות הכולל-כול. ההתגלות מובנת כגילוי התורה במובנה המלא – לא רק התורה שבכתב אלא גם זו שבעל פה. רעיון זה של ההתגלות המקיפה את מכלול התכנים של היהדות המתייחסים לאופן שעל פיו יחיה האדם – התורה שבכתב, התורה שבעל פה, וכל הדיונים על התורה שבאו אחריהן.6 את כל התכנים האלה יש לחשוב כהתגלות וכבעלי סמכות. גישה זו, שאנו מכירים היטב מספרות הפסיקה לדורותיה, היא מעין 'מפת דרכים', מדריך מפורט לדרך שבה על האדם לנהל את חייו.

הפירוש השני, שרק כמה מהדיברות נשמעו מפי האל, משקף דפוס שבו שורטטו במעמד הר סיני רק המתווים לדרך שבה על האדם לנהל את חייו, אולם פרטיהם יימלאו בעתיד על ידי הפרט או הכלל. הדיברות שנגלו בסיני אינם יותר מאשר סדרת כללים לניהול חיים נכונים, ואילו פרטיהם מתפתחים ומשתנים עם הזמן.7 כאן אין מדריך מפורט ומלא כפי שנמצא בגישה הראשונה, אלא רק טיוטה כללית של מפת דרכים. סמכותו של הכתוב מעוגנת במהותו כמערכת כללית , מעין חוקה המפורשת בדרכים שונות על ידי קהילות שונות.

האפשרות השלישית משקפת דפוס חוויתי, שבו לא נמצא הגייה קולית מפורשת של חוק או של דיברות, אלא במרכזו עומד המפגש הלא מילולי עם האלוהי. החברה האנושית מקבלת ממפגש זה גם השראה וגם ריסון, והיא מארגנת את חייה ומעשיה סביב הצורך והשאיפה לשחזר חוויה זו. יתרה מזאת, מעמד הר סיני כחוויה של מפגש עם האלוהות אינו מאורע חד פעמי, אלא תהליך מתמשך של התגלות החוזר על עצמו לאורך הזמן.8האסמכתא לכך מעוגנת בראשוניותה של החוויה, ולאו דווקא בכתוב מוסמך מסוים אחד. את הביטוי "רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת" יש להבין כחיווי המהות האלוהית; ואפילו עשרת הדיברות עצמם אינם יותר מאשר פירוש לרצון האלוהי.

שלוש הקריאות הללו מייצגות שלושה אבות-טיפוס של הבנת המשמעות של המאורע בסיני. ההתגלות במעמד הר סיני אינה מתמצה בטיפוס אחד, אלא בשורה של עמדות הנוגעות למתחים השוררים בין אוטונומיית היחיד לתביעות החברתיות, בין החוויה הראשונית לבין המורשת המסורה, בין הדרישות המפורשות לשיקול הדעת ההגיוני. כל אחת משלוש העמדות שתוארו לעיל הוא ניסיון להגדיר את מהותה של ההתגלות. לפעמים החוויה עצמה היא ראשונית ועליונה, ללא התחשבות או כמעט ללא התחשבות בתוכנה (כגון שמות כד:ט-יא). ופעמים אחרות אלה הם העקרונות הכלליים העומדים במרכז החוויה: עשרת הדיברות עצמם אינם מערכת של תקדימים משפטיים שיש ליישמם במצבים משפטיים, אלא מסמך הנחיות כללי ביותר להתנהגות אנושית. ובפעמים אחרות זהו המכלול השלם של כל החוקים על פרטיהם המדויקים שמהווה את תוכן ההתגלות. כל אחד משלושת הדגמים האלה ניתן למצוא במקומות שונים בתורה, כשכל אחד מהם תובע לעצמו תוקף ללא השניים האחרים. כל אחד מהם מייצג הבנה בת קיימא של מה שהמקרא מתכוון אליו בהתגלות. עלינו להעריך את רוחב היריעה של החוויה הנכללת ב"רֹאִים אֶת-הַקּוֹלֹת": אל לנו לראות בהתגלות כרגע היסטורי מוגדר במובנו הצר, או כהאזנה לקול חד ממדי. עלינו לראותה כתהליך שיש לשוב ולחקור אותו עוד ועוד בדרכים שונות במאמצינו למצוא את מקומנו שלנו בתוכה.

1. אני חב תודות לשלושה דיונים חשובים בעניין ההתגלות שהרחיבו את הבנתי בנושא זה:

Benjamin D. Sommer, 'Revelation at Sinai in the Hebrew Bible and in Jewish Theology', Journal of Religion 79 (1999): 422-451; יוחנן סילמן, קול גדול ולא יסף, ירושלים תשמ"ט; Moshe Halbertal, People of the Book, Cambridge, 1997

2. כגון שמ"א ז:י; תה' כט.

3. אפשר לפרש את שמ' יט:יט כמימוש הבטחת אלוהים למשה שבשמ' יט:ט, שבזמן שידבר אליו ישמע אותו גם העם.

4.השוו G.W. Savran, Encountering the Divine, New York 2005, pp.108-116

5. השוו שיר השירים רבה א:ב.

6. השוו שמות רבה מז:א: 'אפילו מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקב"ה למשה באותה שעה'.

7. השוו שמות רבה מא:ו: 'וכי כל התורה למד משה? … אלא כללים למדהו הקב"ה למשה'.

8. השוו בראשית רבה מט:ו: 'אין יום ויום שאין הקב"ה מחדש הלכה בבית דין של מעלה'.