מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

האם ריקודים מעורבים בחתונה באמת אסורים?

עשה לך רב

שנה 9, מספר 5

סיוון תשפ”ג

האם ריקודים מעורבים בחתונה באמת אסורים?

מאת הרב דוד גולינקין

שאלה: שלום כבוד הרב, רציתי לשאול. אני במקצועי גיטריסט. עבדתי במשך שנים בתזמורות בחתונות עם הפרדה. לצערי, בזמן האחרון אין לי עבודה עם הדתיים. יש לי הצעות לנגן בריקודי תערובת אצל חילונים. רציתי לשאול אם יש היתר הלכתי, ואשמח לנימוקים הלכתיים.

תשובה: בתשובה להלן אנו נסכם כארבעים מקורות שהתנגדו במידה זו או אחרת לריקודים מעורבים, נגיב לנימוקים של אותם מקורות, ונפסוק הלכה.

א) מקורות האוסרים או המתנגדים לריקודים מעורבים (1)

יש שורה ארוכה של בעלי מוסר, תקנות הקהל ופוסקים האוסרים או המתנגדים לריקודים מעורבים או בחתונות או באופן כללי. והרי סיכום של דבריהם בסדר כרונולוגי:

  1. ספר חסידים המיוחס לר’ יהודה החסיד (שפירא וריגנשבורג, נפטר 1217; מהד’ מרגליות, סימן קס”ח) מתנגד למחול של בחורים ובתולות על סמך שלושה פסוקים שנביא בהמשך. (והשוו שם, סימנים קס”ט, שצ”ג; וכן מהד’ ויסטינצקי, סימנים ס’, תתשע”ו, תתשע”ז).
  2. הרב אלעזר מוורמייזא (נפטר בסביבות 1230), תלמידו של הרב יהודה החסיד, כותב בספר “מורה חטאים” או “ספר הכפרות” המובא בספר “כל בו” (פרובאנס, בסביבות 1300; סימן ס”ו, מהד’ אברהם דוד, חלק ד’, טור רי”ז): “ואמר הר”מ מרוטנבור”ק כי שמו חרם שלא יהיו אנשים עם הנשים במחול, והיו דורשים ‘יד ליד לא ינקה רע’ (משלי י”א, כ”א)”. יש כמה קשיים עם הקטע הזה. הרב אלעזר מוורמייזא שנפטר בסביבות 1230 לא היה יכול למסור חרם מפי המהר”ם מרוטבנברג שנפטר בשנת 1293! אכן, בדפוס ראשון של הכל בו כתוב: “והר’ דצמורק הגיד לי” וכו’, שהוא כנראה טעות סופר. באשר לדרשה, אנו נחזור אליה להלן בסעיף ב’.
  3. וכן כותב הרב אלעזר מוורמייזא הנ”ל בפירושי סידור התפילה (מהד’ הרשלר, חלק א’, עמ’ קנ”ב): ” ‘ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי’ (ויקרא כ’:כ”ו) – ב’ הבדלות מן האומות, שלא יהיו כאומות שמזמרין בשיריהן מן איש ואשה מן העבירה, ושלא ילכו האנשים עם הנשים במחול…”.
  4. אליעזר בן שמואל הלוי (מגצנא, נפטר 1357) לא היה רב אלא כונה “חבר”, “איש חסיד” ו”דער גוט רבי זלמן” (אברהמס, צוואות, עמ’ 211). הוא כתב בצוואתו המוסרית “מאד מאד יהיו צנועים בניי שלא יהיה להם עסק עם נשים לא במרחץ ולא במחול ולא בנגיעה ולא להתלוצץ עמהם. והבנות עם אנשים נכרים לא ידברו ולא ישחקו ולא ימחלו”.
  5. ספר ארחות צדיקים הוא ספר מוסר פופולרי שנכתב על ידי יהודי אנונימי, אולי בסביבות שנת 1500. בשער השמחה (מהד’ הרב סימור כהן, תש”ל, עמ’ 210-208) מתנגד המחבר ל”שמחת אנשים ונשים יחדו [בחתונה], כי זאת השמחה הוא קלות ראש”. הוא מסתמך על סוכה מ”ט ע”ב: ” ‘והצנע לכת’ (מיכה ו’:ח’) — זו הוצאת המת והכנסת כלה לחופה”. ברם, לפי פשוטו אותו מדרש מתנגד כנראה לבזבוז כסף על הוצאת המת והכנסת כלה (עיינו ברש”י שם). המחבר אינו מזכיר ריקודים במפורש, אבל יש להניח שהוא היה מתנגד.
  6. הרב יהודה מינץ (פדואה, בסביבות 1408 – 1509 [כך!]; מובא אצל אברהם גרוסמן, חסידות ומורדות, ירושלים, תשס”א, עמ’ 254; ואצל שטרנברג, תש”ע, עמ’ 54; ואצל הרב הנקין, עמ’ קכ”א) ושלושים מחבריו ותלמידיו תיקנו תקנה בשנת 1507 עבור היהודים באזור ונציה שאסור לגברים לרקוד עם נשים נשואות חוץ מפורים, ומותר להם לרקוד כל השנה עם נשים רווקות בתנאי שהם לובשים סוג של תחתונים המכסים את מבושיהם.
  7. הרב דוד הכהן מקורפו (1530-1465, שו”ת הרד”ך בית י”ב או י”ד — זה תלוי במהדורה) תמך בחרם נגד ריקוד של גברים עם נשים נשואות, שמותר לרקוד רק איש עם אשתו, אב עם בתו, אם עם בנה, ואח עם אחותו. מדובר שם בריקודים בשבת, לא בחתונות.
  8. הרב בנימין זאב מארטא (צפון יוון, 1545-1475; שו”ת בנימין זאב סימן ש”ג-ש”ח, דף תכ”ח ע”א – תמ”ב ע”ב) כתב על ענייננו באריכות. בעיר ארטא התיישבו יהודים מארבע קהילות שונות יחד עם יהודים מקומיים שנהגו לפי מנהגי יהודי קורפו. התעוררו שתי שאלות – שלוש נשים ארוסות נכנסו להריון לפני הנישואין וש”חלין במחולות אנשים ונשים יחד, שלחו ידיהם בחיק הנשים שהיו נשואות”. חכמי המקום רצו למגדר מילתא [=לגדור דבר, לעשות סייג] וגזרו ש”גם לא יחולו אנשים ונשים יחד”. הם אז כתבו לגאוני שאלוניקי וקושטדינא והם הסכימו וגזרו בגזרת נח”ש [=נדוי, חרם ושמתא] על כל מי שיעבור על התקנה והגדר שעשו שלושת החכמים למיגדר מילתא. אז עשו חכמי ארטא טקס של חרם עם ספר תורה, אבל קהילה אחת מיוצאי פולייא יצאו מבית הכנסת בזעקה גדולה מכיוון שאינם מוכנים לקבל את החרם.
    רוב ההתכתבות ההלכתית  עוסקת בשאלה האם הקהילה מפולייא חייבת לציית לחרם. בכל אופן, לומדים מזה שגברים ונשים נשואים היו רוקדים זה עם זו ושהגברים היו נוגעים בחיק נשים נשואות ושהרבנים גזרו חרם נגד הנוהג הזה. חכמי קושטא (דף תמ”א ע”א) מזכירים שאצלם יש תקנה ישנה “שלא ייכנס איש במחול עם הנשים כלל ואפילו נער בן י”ב שנה לא יחול במקום נשים כלל”, “ואפילו לחול בבית אחד אנשים לבד ונשים לבד אסור”.
  9. הרב שלמה לוריא (המהרש”ל, פולין, 1573-1510; ים של שלמה לגיטין פרק א’, סימן י”ח) אוסר על בחורים ובתולות לרקוד ביחד בשבת ויום טוב בליווי נגנים לא יהודים על סמך שני פסוקים וכן על סמך המשנה בתענית פרק ד’ שהבנות היו יוצאות במחול ביום הכפורים וט”ו באב.
  10. הרב ישעיהו הלוי הורוביץ (השל”ה, מזרח אירופה וארץ ישראל, 1630-1558) התייחס לענייננו בספר המוסר שלו, שני לוחות הברית (שער האותיות, קדושת המעור סור מרע, אצל שטרנברג, עמ’ 55): “ואוי להם לאלו שהולכין במחול עם נשים” אפילו אם היא פנויה. הוא מתבסס על עירובין י”ח ע”ב שאוסר להרצות מעות מידו לידה על סמך הפסוק ממשלי “יד ליד לא ינקה” (משלי י”א:כ”א) ועל זה שאסור להסתכל בנשים (ברכות כ”ד ע”א) ושאסור לדבר עם נשים (אבות א:ה ועוד).
  11. הרב אברהם חיים שור (גליציה, נפטר 1632; תורת חיים למסכת עבודה זרה, דף י”ז, המובא גם בפתחי תשובה לאבן העזר ס”ד) מתנגד לאותם בני בליעל ההולכים במחול עם נשים באופן כללי. עליהם נאמר במשלי הנ”ל “יד ליד לא ינקה רע” וראוי לגעור בהן. הוא גם מתנגד למי שרוקד עם הכלה בחתונה בעזרת מטפחת.
  12. בתקנות אה”ו – אלטונא-המבורג-ונזבק – משנת 1676 נקבע (פרידהבר, עמ’ 24) שבתולות ההולכות לרקוד או לחתונות כשהן ענודות בתכשיטיהן לא תצאנה חשופות אלא כשהן לבושות ב”שוורץ און רעגן קלייד”. כלומר, במטפחת שחורה שמכסה את הראש ויורדת עד הברכיים, כך התלבשו הנשים כשיצאו לרחוב. כלומר, מותר להן לרקוד בתנאי שהולכות ברחוב בלבוש הצנוע המקובל.
  13. מצד שני, באותן תקנות החל משנת 1706 (פרידהבר, שם) יש כמה וכמה תקנות האוסרות על אב לשלוח את בניו ובנותיו וכן את המשרתים והמשרתות שלו ללמוד מחול אצל מורה פרטי.
  14. הרב יוסף שטאטהאגן (גרמניה, נפטר 1715) התייחס לענייננו בספרו דברי זכרון העוסק בהלכות שחיטה ובדברי מוסר (אמשטרדם, 1705, נ’ ע”ב אצל פרידהבר, עמ’ 22). הוא מתלונן על כך שבחורים ובתולות היו מוחים כפים ורוקדים בעיגול במחולות כשהיו הולכים אל הנהר לסדר “תשליך” בראש השנה.
  15. הרב חנוך העניך בר’ יהודה לייב הדרשן מפוזנא כותב בספרו ראשית ביכורים (אמשטרדם, 1708, אצל פרידהבר, עמ’ 23): “ואסור לרקוד שקוראין טאנצין [=ריקודים ביידיש] אשת איש  עם איש אחר או עם בחור אפילו קרוב שלה. ואיש  אסור אפילו עם פנויה ‘יד ליד לא ינקה’ (משלי י”א:כ”א הנ”ל)”.
  16. בתקנה של קהילת פיורדא(Furth)  משנת 1728 נאמר (פרידהבר, עמ’ 24) שאסור לנשים ובתולות ללמוד ריקודים, הן אם מדובר בריקוד עם יהודי או עם נוצרי.
  17. הרב יהונתן אייבשיץ (אלטונא, 1766-1690)  מתלונן על “בחורים ובתולות אנשים ונשים” שרוקדים כל הלילה כמו שעירים (יערות דבש, מהד’ יוזעפוף, 1866, דף י’ ע”א; וראו עוד מראי מקומות אצל פרידהבר, הערות 14, 25).
  18. גם יריבו הגדול הרב יעקב עמדן (אלטונא, 1776-1698; הן בבירת מגדל עז והן באוטוביוגרפיה שלו מגילת ספר אצל פרידהבר, עמ’ 23-22) מתלונן על חתונות בימיו שבהן “ישחקו יחדיו נערים עם בתולות, אנשים ונשים, לשיר והמחולות, גדולים וצעירים ירקדו כשעירים”.
  19. הרב יוסף שטיינהארט (פיורדה, 1776-1720; שו”ת זכרון יוסף, אורח חיים סימן י”ז) תמך בחרם בעיר פלאס נגד פריצי בני עמנו בחורים ובחורות הרוקדים ביחד ביום טוב. וכן הוא נהג לפני כן בעיר נידרענהיים במדינת אלזאס, וכך תקנו בתי הדין בפיורדא ובמיץ אפילו בחתונות. (תשובה זאת מצוטטת באריכות אצל הרב ישראל מאיר הכהן בביאור הלכה לאורח חיים של”ט, למטה מסעיף ג’; ואצל שטרנברג, תשע”ו.)
  20. בפנקס רונקל מן המאה השמונה-עשרה (המובא אצל פולק) מסופר שבמהלך החתונות גברים, הן צעירים והן זקנים, רקדו עם נשים נכריות, כלומר, לא נשותיהן ולא קרוביהן.
  21. בקהילת מנהיים בשנת 1746 (פרידהבר, עמ’ 24) התירו ממוני הקהל למורה הריקודים היהודי אלקן ללמד ריקודים בשבת ובמועדים לאחר התפילה בלוויית נגינה – מן הסתם של לא יהודים. בתמורה היה אלקן חייב לתרום 30 פלורינים לטובת בית החולים הקהילתי ולשמור על אמות המוסר המקובלות.
  22. בקהילת פיורדא הנ”ל אסרו בשנת 1770 ריקודים מעורבים ביום מתן הסבלונות, ביום הנישואין ובשבעת ימי המשתה, הן בבית החתן והן בבית הכלה. התירו ריקודים לנשים בבית הכלה ובבית המשתה בתנאי שלא יהיו ביניהם שום זכר. פרידהבר (עמ’ 26) מדגיש שחומרות כאלו היו נדירות.
  23. הרב יחזקאל לנדאו (פראג, 1793-1713; דרושי הצל”ח, דרוש כ”ג לעשרת ימי תשובה, מהד’ ירושלים, תשכ”ו, דף ל”ה ע”ד) מדגיש שאחד מזמני מחילת העוון הוא שעת הנישואין. “ובעוונותינו הרבים מגרים יצר הרע… עושים ריקודים ומחולות נערים ובתולות, אשר אי אפשר בלי הרהור עבירה, וחימום התאווה, וקישוי [אבר המין] לדעת [בכוונה], וכבר נלאיתי עם הבית דין למחות, והנגע מתפשט עד שתבואנה במחול הזה גם אשת איש… ובפרט בעת המשתה שבלאו הכי יצרו בוער, ובפרט כי “יד ליד לא ינקה” (משלי י”א:כ”א), שהנער אוחז הבתולה בידיים, ועל ידי זה יצר סמוך ובא לידי קישוי… שעל ידי כן מוציא זרע לבטלה…”.
  24. בשנת 1795, קנס הרב תיאו וייל, רבה של קהילת קרלסרוה, את בני הנעורים שבקהילתו על השתתפות בנשף מסכות שכלל ריקודים. הוא חזר על החרם שהוכרז בנדון בבית הכנסת שתים-עשרה שנה קודם לכן (1783), כולל גם איסור על ריקודים מעורבים של גברים עם נשים (פרידהבר, עמ’ 25).
  25. הרב משה חיים סוסקינו מפירנצי נשאל בשנת 1799 על החרם בעיר מסוימת שלא לרקוד אנשים עם נשים כי אם בעל ואשתו, אח  ואחותו וכו’.  לאחר חמש שנים של קיום החרם ביקשה קבוצה של חמשה-עשר בחורים מאנשי הוועד לבטל את החרם, ויש  איזה בחורים שעוברים על החרם ומרקדים עם נכריות [=לא קרובות] ונשים האסורות. הרב סוסקינו תמך בחרם וביקש את הסכמתו של החיד”א, ר’ חיים יוסף דוד אזולאי בליוורנו (1724-1806; שו”ת יוסף אומץ, סימן ק”ג). החיד”א הסכים לחרם ואף הוסיף מקורות.
  26. החיד”א התנגד לריקודים מעורבים גם בשיורי ברכה לאבן העזר כ”א, אות א’. הוא מצטט שם מכתב יד של הגהות מהרד”ק לאבן העזר כ”א שיצא בתוכחה מגולה נגד הרוקדים עם נשים אפילו פנויות, וכל שכן הנשואות. אותו מהרד”ק אף ציטט גם את המהר”ם מרוטנברג הנ”ל (שכבר ראינו לעיל שנפלה טעות בשם). החיד”א הוסיף שהאיסור אינו בתורת חסידות אלא מן הדין, והוא אף מפנה לשל”ה הנ”ל ולר’ יהונתן אייבשיץ הנ”ל.
  27. בקהילת פיורדא הנ”ל בשנת 1803 כשראו שהתקנות נגד ריקודים מעורבים נכשלו החליטו פרנסי הקהילה לעשות “שיימינג” במצוות הרב. הם העמידו לוח שחור גדול בעזרת הנשים עליו כתבו באותיות גדולות: “לוח זה הותקן… כדי לרשום על גביו לשמצה את אותן נשים שנמצאו מרקדות עם הגברים, כדי להבדילן מן הנשים הצנועות” (פרידהבר, עמ’ 26).
  28. הרב יהודה אסאד (הונגריה, 1866-1794; שו”ת יהודה יעלה, חלק אורח חיים, סימן צ”א) היה אחד ממנהיגי האורתודוקסיה שלחם נגד ההשכלה והרפורמה. אגב אורחא לשאלה על ריקודים בנישואין של אבל הוא כותב: “ואם שאלוני בוודאי לא על שחוק ריקודים ומחולות נערים כו’ שאלו, כי הכל יודעים [=מכירים] אותי ויודעים דלדידן הוי מומא ואסור [=שבשבילנו זהו מום ואסור]”. ואז הוא מפנה לתשובת זכרון יוסף הנ”ל  (מספר 19).
  29. הרב יעקב עטלינגר (אלטונא, 1871-1798; שו”ת בנין ציון, סימן קל”ט) היה עוד מתנגד ידוע לתנועה הרפורמית. הוא כתב לחתנו בשנת 1859 שראוי לבטל את הריקודים בכל החתונות מכיוון שמרקדים שם בחורים ובתולות יחד.
  30. הרב יחיאל מיכל אפשטיין (נוברדוק, 1908-1829; ערוך השלחן אבן העזר ס”ה:ג’) פסק ש”השמחה הוא שירקדו אנשים לחוד ונשים לחוד, וחלילה לרקוד אנשים עם נשים”. כהוכחה הוא מצטט את תהלים קמ”ח:י”ב שהובא על ידי ספר חסידים הנ”ל.
  31. הרב חיים חזקיה מדיני (חברון, קרים, 1904-1832; שדה חמד, מערכת חתן וכלה וחופה, סעיף י”ב, עמ’ 2494, 2497) התנגד בחריפות לריקוד המכונה הטא”ס . סמוך לחופה או בתוך החופה תוקעים נערים עם בתולות כפם זה את זו ומרקדין וסובבים והולכים מפינה לפינה. והוא מעיד שלפני איזה שנים גם בעיר הזאת התחיל להתפשט הנגע המנוגע הריקוד הנ”ל. והוא דרש נגד זה בבית הכנסת הגדול בשבת והם קבלו עליהם והפסיקו.
  32. הרב יוסף חיים מבגדד (1909-1833; בן איש חי, שנה ראשונה, פרשת שופטים, אות י”ח) התנגד לריקוד של אנשים ונשים בחתונה ואפילו ריקוד נשים לבדם בפני אנשים אסור כי יתגרה יצר הרע.
  33. הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ליטא וירושלים, 1935-1865; שו”ת עזרת כהן, סימן ל’) נשאל על ידי משה יורביץ חבר פלוגת ההכשרה של תנועת תורה ועבודה בפרשבורג בשנת 1935 על ריקודים מעורבים. הכוונה הייתה כנראה לריקודי “הורה”, כנהוג אז בקרב החלוצים ובני הקיבוצים. הוא התנגד בתוקף מבלי לצטט אפילו מקור אחד: “הס מלהזכיר פריצת גדרי תורתנו הקדושה ודרכי הצניעות והטהרה שהם מוחזקים בין שלומי  אמוני ישראל מעולם. וחלילה לחקות את פורקי עול תורה ויראת שמים…”.
  34. הרב מאיר בן-ציון חי עוזיאל (סלוניקי וישראל, 1953-1880; פסקי עוזיאל בשאלות הזמן, ירושלים, תשל”ז, סימן מ”ט, עמ’ רס”ד) נשאל אם מותר לערוך חופה בבית הכנסת, מעשה שהוא חשב לאיסור. השואל רצה לנהוג כך כדי למנוע ריקודים ומחולות שיש בהם משום פריצות. הרב עוזיאל השיב שאין מוסיפים פשע על פשע ושזה אסור.
  35. הרב משה פיינשטיין (ליטא וניו יורק, 1986-1895) אסר ריקודים מעורבים בשלוש מתשובותיו (אגרות משה, אבן העזר, חלק ב’, סימן י”ג; יורה דעה חלק ב’, סימן ל”ג; אורח חיים, חלק ד’, סימן ל”ה). ריקודים בתערובות אנשים ונשים הוא דבר פשוט שאסור. יהודי דתי שהולך למקום פריצות כריקודים של בחורים ובתולות אם יש לומר לו להוריד את הכפה? לא. זה רק להוסיף חטא על פשע. האם מותר להתיר ריקודים מעורבים ב”סושל הול” של בית הכנסת כדי שלא ילכו לרקוד במקום אחר עם גוים? לא. אי אפשר להתיר איסור בשביל תקנה ממש.
  36. הרב יצחק יעקב וייס (מזרח אירופה, מנצ’סטר, וירושלים, 1989-1902) התנגד לריקודים מעורבים בשלוש מתשובותיו (מנחת יצחק, חלק ג’, סימן קי”א-קי”ב וחלק ה’, סימן צ”ט). הוא מתנגד בחריפות למחולות מעורבים במסיבות בני מצוה, וכן לבתי כנסת המכונים אורתודוקסים העושים מחולות מעורבים כדי לגייס כסף למגביות שונות. הוא ערך קמפיין מטעם בית הדין של מנצ’סטר וגזר על בתי כנסיות ושאר מוסדות לבטל את המנהג הרע הזה ובתי הכנסת צייתו לבית הדין והפסיקו לערוך מחולות כאלו. הוא מניח שריקודים מעורבים אסורים לחלוטין מבלי להביא אף הוכחה לכך.
  37. הרב עובדיה יוסף (ישראל, 2013-1920; שו”ת יביע אומר, חלק א’, אורח חיים, סימן ל’, אות ט”ו) התייחס לענייננו אגב לנושא אחר ואסר.
  38. הרב בנימין אדלר (ירושלים; הנשואין כהלכתם, מהד’ ב’, ירושלים, תשמ”ה, עמ’ ת’-ת”א) התנגד לריקודים מעורבים על סמך ערוך השלחן הנ”ל (מספר 30).
  39. הרב יצחק יוסף (ישראל, נולד 1952; ילקוט יוסף, שובע שמחות, כרך א’, ירושלים, תשנ”ח, עמ’ קצ”ג-קצ”ו) כתב שהדבר פשוט וברור שלפי ההלכה אסור לרקוד ריקודים מעורבים בחתונה, אנשים ונשים יחד.

ב) מה ניתן ללמוד מן המקורות הנ”ל?

לכאורה, ניתן ללמוד מכמעט ארבעים המקורות הנ”ל משנת 1200 ועד ימינו – וניתן להוסיף עוד מקורות כהנה וכהנה – שריקודים מעורבים אסורים לגמרי. הרי הם נאסרו במשך 800 שנה על ידי בעלי מוסר, תקנות הקהל, ופוסקים חשובים. ברם, עם מעיינים היטב במקורות הנ”ל לומדים בדיוק ההפך: אין שום איסור דאורייתא או דרבנן של ריקודים מעורבים; יש ניסיונות חוזרים ונשנים לאסור את הריקודים המעורבים – ללא הרבה הצלחה.

כפי הדגשתי בכמה מקומות )גולינקין, מעמד האשה), התלמוד הבבלי הוא הסמכות העליונה בענייני הלכה. כתוצאה מכך, הרבה פוסקים חשובים קבעו שמותר לפסוק  על פי התלמוד הבבלי אפילו אם הפסק מנוגד לגאונים או לגדולי הפוסקים כגון הרי”ף, הרמב”ם והשלחן ערוך. כך הדגישו הרא”ש (1321-1250), המהרש”ל הנ”ל (1573-1510), והרב חיים מוולוזין (1821-1749) בשם הגאון מווילנא, וכך נהגו פוסקים חשובים במאה העשרים כגון הרב קוק הנ”ל, הרב לוי גינצבורג, הרב משה פיינשטיין הנ”ל, והרב חיים דוד הלוי.

האיסור הנדון כאן אינו נזכר בתלמוד הבבלי או אצל הגאונים או אצל גדולי הפוסקים בתקופת הראשונים ולכן לכתחילה אין שום סיבה לאסור.

ועתה אוכיח את דבריי דבר דבור על אופניו:

  1. מפליא הדבר שרוב המקורות הנ”ל התעלמו מכתובות ט”ז ע”ב-י”ז ע”א, שהיא הסוגיא התלמודית העיקרית העוסקת בריקודים בחתונה:

תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא. ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה….
כי אתא רב דימי אמר: הכי משרו קמי כלתא במערבא: לא כחל ולא שרק ולא פרכוס ויעלת חן [=כשבא רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר: כך שרים לפני הכלה בארץ ישראל: לא כחל, ולא שרק [=איפור אדום] ולא פרכוס [=צביעת השער] ויעלת חן.
אמרו עליו על [התנא] רבי יהודה בר’ אילעי שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: כלה נאה וחסודה.
רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת [רוקד על שלושה; עם שלושה בדים של הדס או שרקד עם מקלו] [ואז מוכיחים שזה היה נחשב למעשה של חסידות].
רב אחא [אמורא, דור רביעי, ארץ  ישראל] מרכיב לה אכיתפיה ומרקד. אמרי ליה רבנן: אנן מהו למעבד הכי? אמר להו: אי דמיין עלייהו ככשורא – לחיי, ואי לא – לא. [=רב אחא מרכיב אותה על כתפו ורוקד. אמרו לו חכמים: אנו, האם לעשות כך? אמר להם: אי  דומה לכם כקורה — בסדר, ואם לא – לא.]

ניתן ללמוד כמה דברים חשובים מן הסוגיא הזאת. ראשית כל, ברור שלא הייתה מחיצה בין הגברים והנשים בחתונות כמו שלא הייתה מחיצה בבית הכנסת בתקופת התלמוד (ראו גולינקין, מחיצה). הם לא יכלו לשיר לכלה ולרקוד לפניה אם לא יכלו לראות אותה כלל וכלל!
יתרה מזאת, רב אחא הרכיב את הכלה על כתפיו ורקד. אכן, החכמים חשבו שהוא הגזים והוא תירץ מה שתירץ. אבל יש לדייק: הם לא תמהו על כך שהוא רוקד עם הכלה אלא שהוא מרכיב אותה על כתפיו. אין כאן הוכחה ברורה של ריקודים מעורבים בתקופת התלמוד, אבל יש כאן רמז שגברים כולל חכמים חשובים רקדו עם הכלה.

  1. כל האיסור הנדון התחיל בספרות המוסר כגון ספר חסידים, הרב אלעזר מוורמייזא וארחות צדיקים. ספרות המוסר דורשת לעתים קרובות התנהגות אסקטית שאין לה מקור תלמודי/הלכתי.
  2. ספר חסידים, הרב אלעזר מוורמייזא, המהרש”ל ואחרים אוסרים על פי פסוקים מנ”ך. ברם, כבר קבעו גדולי הפוסקים שאין לנו לדרוש דרשות חדשות שלא נזכרו במשנה, בתלמוד ובמדרשים הקלאסיים (הרב מלאכי הכהן, יד מלאכי, כללי התלמוד, סימן קמ”ד). יתר על כן, הפסוקים שהובאו על ידם אינם מוכיחים שום איסור של ריקוד מעורב. “אז תשמח בתולה במחול” (ירמיהו ל”א, י”ב) רק מלמד שבתולות נהגו לרקוד ביחד (וראו להלן). “ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובותיה” (זכריה ח’, ה’) אינו עוסק בריקוד. “בחורים וגם בתולות, זקנים עם נערים” (תהלים קמ”ח, י”ב) אינו עוסק בריקוד. יתר על כן, בעל ספר חסידים טוען שהמילה “וגם” בא להפריד ובניגוד למילה “עם” בסיפא, אבל אין זה פשוטו של מקרא.
  3. המהרש”ל ואחרים מדגישים את משנה תענית ד’:ח’ ש”בנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים” בט”ו באב וביום הכיפורים על מנת לחפש שידוך, מכאן שחייבות בנות ישראל לרקוד לבד. ברם, זהו מקור מאד בעייתי. מנהג זה דומה למתואר בספר שופטים כ”א:י”ט-כ”א, שם מסופר שבנות שילה נהגו לחול במחולות בכרמים ובני בנימין חטפו אותן ולקחו אותן חזרה לארץ בנימין. יתר על כן, פרופ’ תיאודור גסטר הוכיח שכך נהגו עמים רבים בימי קדם. ההתנהגות המתוארת בשני המקורות התאימה אולי למציאות של זמנם; היא בוודאי לא מהווה תקדים לריקודים נפרדים בחתונה בימינו!
  4. הרבה מן המקורות הנ”ל החל מר’ אלעזר מוורמייזא המובא בכל בו מצטטים את עירובין י”ח ע”ב [ויש מקבילה בברכות ס”א ע”א] ו/או את משלי י”א:כ”א: “תנו רבנן: המרצה [=המונה] מעות לאשה מידו לידה בשביל שיסתכל בה, אפילו דומה למשה רבינו שקיבל תורה מהר סיני לא יינקה מדינה של גיהנם, עליו הכתוב אומר: ‘יד ליד לא ינקה’ (משלי י”א:כ”א)”. גם מקור זה אינו משכנע. פשוטו של הפסוק אינו נהיר; הברייתא לא נפסקה להלכה; והיא לא עוסקת בריקודים.
  5. יש פוסקים המדגישים שאסור לרקוד עם נשים בחתונה מכיוון שאסור להסתכל על הכלה בחתונה וזאת על סמך מסקנת התלמוד בכתובות י”ז ע”א וכן נפסק בשלחן ערוך אבן העזר ס”ה:ב’. ברם, יש דעות שונות בתלמוד לגבי הסתכלות על נשים. רבי יונתן שם דווקא התיר להסתכל על הכלה. כמו כן, לפי רב ששת (ברכות כ”ד ע”א) אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה, אבל מצד שני לדעת רב מותר להסתכל בפניה של אשה פנויה על מנת לבודקה אם היא יפה שישאנה (קדושין מ”א ע”א). בכל אופן, מכיוון שבימינו “כלל ישראל” כולל יהודים שומרי מצוות כן מסתכלים על נשים באופן כללי, יהיה זה תמוה להקפיד על כך דווקא בחתונה.
  6. ראינו שהרבה קהילות ניסו למנוע ריקודים מעורבים ללא הצלחה. חלק אף אמרו שריקוד מסוים אסור וריקוד אחר מותר. חרם ונידוי ותקנות אינם מבוססות בדרך כלל על מקור תלמודי. הם באים למגדר מילתא, לבנות גדר. הרב הנקין טוען (עמ’ קכ”ח) שהתקנה של קהילות איטליא וטורקיא נגד ריקודים מעורבים התפשטה בכל התפוצות, אבל ברור מן המקורות הנ”ל שזה לא קרה. יתר על כן, תקנה לא יכולה להתפשט. כל רב או בית דין צריך לתקן תקנה או לגזור גזירה. וכך הדגיש הרב רפאל מלדולה (1828-1754) בשנת 1796 בקשר לנושא שלנו.
    הוא היה רב ודיין בליוורנו והחכם של הקהילה הספרדית בלונדון שהוסמך לרבנות על ידי החיד”א שהתנגד כאמור לריקודים מעורבים. בספרו הקלאסי “חופת חתנים” על ענייני אישות (ליוורנו, 1796, ו’:ח’, עמ’ מ”ח) כותב הרב מלדולה: “אלא לעניין ריקוד האנשים עם הנשים כמנהג שלנו… או היכא דנפיק תקלה בשאר עניינים וכו’ לא דברו כלל ולא גילו סברתם הר’ הנז”ל [=הרבנים הנזכרים לעיל]. ולדייני העיר הי”ו להם יאתה המשפט לברר ולדון כפי השעה”. כלומר, לפי “המנהג שלנו” אין בכך שום איסור, אבל דייני העיר רשאים לברר ולדון לפי צורך השעה. אם רבנים או דיינים ספציפיים רוצים לגזור נגד ריקודים מעורבים כהוראת שעה רשאים הם לעשות כך, אבל זאת הוראת שעה שבוודאי לא מחייבת את כלל ישראל.
  7. יתר על כן, המקורות הנ”ל מהווים דוגמא קלאסית של “אין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכולין לעמוד בה” (בבא קמא ע”ט ע”ב ומקבילות; אנציקלופדיה תלמודית, ערך “אין גוזרין גזרה”). אנו ראינו לעיל שבמשך 800 שנה ניסו רבנים וקהילות לאסור ולמנוע ריקודים מעורבים באשכנז, איטליה, קורפו, יוון, פולין, פראג, הונגריה, קרים, ארץ ישראל, אנגליה וארה”ב ללא הצלחה! ריקודים מעורבים לא התחילו בעת החדשה בתקופת ההשכלה והרפורמה. הם היו נוהג קבוע של כלל ישראל בכל מקום ובכל זמן במשך 800 שנה לפחות. הרבנים ניסו לגזור ולאסור – ללא הואיל.
  8. החיד”א והרב משה פיינשטיין טענו שמדובר כאן באיסור דאורייתא של “לא תקרבו לגלות ערווה” (ויקרא י”ח:ו’) על פי הרמב”ם (הלכות איסורי ביאה כ”א:א’). ברם, הרב הנקין כבר הדגיש בתשובתו (עמ’ קכ”ו) שאין “איסור תורה של ‘לא תקרבו [לגלות ערוה]’ (ויקרא י”ח:ו’) בנגיעה ביד ללא חיבוק ונישוק, ולדוגמת ריקודי מעגל. וכן נשמע מהראשונים וראשוני האחרונים שכתבו בענייני ריקודים ולא נמצא מהם שהזכיר איסור תורה של נגיעה”. הוא אז מבליט חלק מן המקורות הקדומים שהובאו לעיל ומדגיש שספר חסידים הסתמך על ירמיהו ל”א ותהלים קמ”ח; ספר כל בו הסתמך על משלי י”א; שו”ת בנימין זאב ומהרד”ך תקנו תקנות; והמהרש”ל הסתמך על ספר חסידים. ולמה יש צורך ב”כל אלה אם בעצם המחול עברו על איסור תורה?!” כלומר, אין צורך לחפש הוכחות בנ”ך או לתקן תקנות אם מדובר באיסור דאורייתא!
    יתר על כן, אנו כבר הוכחנו בתשובה אחרת (גולינקין, נגיעה) “שהמושגים ‘נגיעה’ ו’שומר נגיעה’ לא מופיעים לא במדרשי ההלכה, לא בתלמוד ולא אצל גדולי הפוסקים. אלה הם חומרות שנוצרו במדרשים מאוחרים ובספרות המוסר של ימי הביניים שכנראה חדרו לאט לאט לעולם ההלכה. המנהגים האלה אינם איסורים לא דאורייתא ולא דרבנן ואין שום חובה לנהוג כך.”
  9. לבסוף, רבנים חרדים בעת החדשה כגון הרב קוק, הרב יצחק יעקב וייס, ועוד, פשוט הניחו שהדבר אסור מבלי להביא אף הוכחה לכך.

ג) סיכום והלכה למעשה

ריקודים מעורבים אינם אסורים על פי התורה או על פי התלמוד הבבלי. האיסור התחיל בספרות המוסר, עבר לתקנות הקהל ולבסוף לספרות הפוסקים, אבל כלל ישראל לרוב לא קיבל את הגזירות והמשיכו לרקוד ביחד גברים ונשים, הן בחתונות והן באופן כללי. אם רב או בית דין ספציפיים רוצים לגזור גזירה נגד ריקודים מעורבים עבור קהילה מסוימת רשאים הם לעשות כך, אבל אין זה מחייב את כלל ישראל.

דוד גולינקין
ירושלים עיר הקודש
י”ג סיוון תשפ”ג

הערות

  1. יש מקור אחד שלא כללנו בדיון – המעשים לבני ארץ ישראל, מהדורת הלל ניומן, ירושלים, תשע”א, מעשה כ”ד, עמ’ 152-151. מקור זה שנכתב כנראה בארץ ישראל בסביבות שנת 600 ורק פורסם בשנת 1930 הוא מקור מעניין מאד, אבל אינו שייך לזרם הסמכותי של ההלכה. אותו קטע מופיע בקיצור בספר הפרדס, מהד’ עהרענרייך, עמ’ ע”ב שנערך לדעת פנחס רוט באיטליה בסוף המאה הי”ב, אבל גם אותו קטע לא זכה לתהודה בספרות הפוסקים. לדיון בשני הקטעים, ראו ב”מ לוין, אוצר הגאונים לסוכה, עמ’ 70; גולינקין, מעמד האשה, עמ’ 183, הערה 5; פנחס רוט, ספר הפרדס, עבודת גמר, האוניברסיטה העברית, תשס”ח, עמ’ 92-91; ונוימן, עמ’ 104-103.

ספרות

 Encyclopaedia Judaica, Vol. 5, cols. 1262-1271, s.v. Dance – EJ

אברהמס – Israel Abrahams, Jewish Life in the Middle Ages, London, 1896, pp. 380-381

אברהמס, צוואות – Israel Abrahams, ed., Hebrew Ethical Wills, Philadelphia, 1926, p. 211

אלינסון – הרב אליקים אלינסון, הצנע לכת: האשה והמצוות ספר שני, מהדורה ג’, ירושלים, תשמ”ו, עמ’ 62-59

אפשטיין – Rabbi Louis Epstein, Sex Laws and Customs in Judaism, New York, 1948, 1967, pp. 100-103

גולינקין, מחיצה – הרב דוד גולינקין, “המחיצה בבית הכנסת”, מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות, ירושלים, תשס”א, פרק ט’

גולינקין מעמד האשה – דוד גולינקין, מעמד האשה בהלכה: שאלות ותשובות, ירושלים, תשס”א, עמ’ 64-62 עם הוספות בנוסח האנגלי של הספר: The Status of Women in Jewish Law: Responsa, Jerusalem, 2012, pp. 112-115

גולינקין, נגיעה – הרב דוד גולינקין, “נגיעה – האם אסור לגבר יהודי לגעת באשה או ללחוץ את ידה?, עשה לך  רב, שנה ו’ ,מספר 3, באתר: schechter.ac.il

גסטר – Theodor Gaster, Myth, Legend and Custom in the Old Testament, New York, 1969, pp. 444-446, 538-539

הנקין – הרב יהודה הרצל הנקין, שו”ת בני בנים, ירושלים, תשמ”א, סימן ל”ז-לח, עמ’ קי”ז-קל”ג

כהן – אורה כהן, צניעות האישה בעידן המודרני (חסרים מקום הדפוס והשנה), עמ’ 65-63

פולק – Herman Pollack, Jewish Folkways in Germanic Lands (1648-1806): Studies in Aspects of Daily Life, Cambridge, Mass., 1971, p. 39

פרידהבר – צבי פרידהבר, “המחול בחברה היהודית בראי ספרות המוסר ותקנות הקהילות במאות 18-17”, דברי הקונגרס העולמי העשירי למדעי היהדות, חטיבה ד’, כרך שני, ירושלים, תש”ן, עמ’ 28-21

צונץ – L. Zunz, Zur Geschichte und Literatur, Vol. 1, Berlin, 1845, p. 171

רות – Cecil Roth, The Jews in the Renaissance, Philadelphia, 1959, pp. 274-281

שטרנברג, תש”ע – עקיבא שטרנברג, ההלכה והמעשה, רחובות, תש”ע, עמ’ 61-32

שטרנברג, תשע”ו – עקיבא שטרנברג, המסורתיים הקדמונים: המחוייבים להלכה ופורצי גבולותיה, רחובות, תשע”ו, עמ’ 329-323

שעשוע – הרב יוסף שלום שעשוע, ספר חופה כהלכה, חולון, תשנ”ד, עמ’ ס”ז-ס”ט

כאן ניתן לרכוש את ספריו של פרופ’ דוד גולינקין

הרב פרופ' דוד גולינקין נולד וגדל באזור ושינגטון, בירת ארה"ב. הוא עלה ארצה בשנת 1972 וקיבל תואר ראשון בתולדות עם ישראל מהאוניברסיטה העברית יחד עם שתי תעודות הוראה, אחת לארץ ואחת לתפוצות. לאחר מכן, הוא הוסמך לרבנות על ידי בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS), שם גם קיבל תואר שני ושלישי בתלמוד.
פרופ' גולינקין הינו נשיא שוחרי עמותות שכטר, נשיא מכון שכטר למדעי היהדות בדימוס, וכן פרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר בירושלים. הוא שימש יו"ר ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל במשך כעשרים שנה. הוא המייסד והמנהל של המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר, שנוסד על מנת לפרסם ספריה של חומר הלכתי שימושי לארץ ולתפוצות. הוא המנהל של המרכז לחקר האשה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האשה בהלכה וכן תשובות וספרי הלכה שנכתבו על ידי נשים. הוא המייסד והמנהל של מפעל המדרש שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם סדרה של מהדורות מדעיות של מדרשים.
ביוני ,2014 נבחר הרב גולינקין על ידי הג'רוזלם פוסט כאחד מחמישים היהודים המשפיעים ביותר בעולם. במאי 2019 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS). בנובמבר 2022 הוענק לו פרס "בוני ציון" מטעם ארגון "נפש בנפש" בתחום החינוך. פרופ' גולינקין הוא המחבר או העורך של 62 ספרים העוסקים בהלכה, תלמוד, מדרש ותפילה, וכן מאות מאמרים ושו"ת.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו
לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.