הדמות האהובה עליי במקרא היא הנביא מיכה, וזאת בגלל הצורה הבהירה, הפשוטה והקולעת שדרכה ניסח את מה שראה כעיקר בתורת ישראל: “הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך”.

פסוק זה של מיכה מאיר עיניים כי הוא נותן מענה לכל מיני תהיות המביכות בזמננו את האדם המאמין. למשל, האמנם אין להבחין בין עיקר וטפל בכתבי הקודש? ובלשון אחרת, האם יש לראות בכל דבר בתנ”ך, שלא לדבר על דברי סופרים, דבר אלוהים במלוא מובן המילה? בניגוד לתהיות אלה, מילות הפתיחה של הנביא “הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ דורש ממך”, נושאות הנחה פילוסופית המנוגדת לרעיון שאין בתורה הבדל בין קל לחומר, או בין עיקר לטפל. בפתח הפסוק הנביא מלמד שהשאלה “מה דורש ממך אלוהים” אינה שונה מהשאלה “מהו הטוב בכלל”, כשה’טוב’ כשלעצמו מוצג כעיקר.

ומהו הטוב שלפי הנביא, דורש האלוהים? בהמשך הפסוק מיכה לא רק מגדיר מהו הטוב הזה, אלא גם קובע שאין אלוהים דורש דבר זול כאותו הטוב. כלומר, אין האלוהים דורש, בלשונו “כי אם עשות משפט אהבת חסד, והצנע לכת עם אלוהיך”.

לפנינו, אם כן, עיקרון המבדיל בין עיקר וטפל, אולי אפילו בכתבי הקודש עצמם: עשיית משפט ואהבת חסד הם ערכים חברתיים הנדרשים למען תקינות החיים. זהו העיקר – לעשות משפט ולאהוב את החסד – דבר שנחשב למשימה פשוטה יחסית: לעבור בין כל מצוות התורה, כמו בין כל החובות והאיסורים שמסגרות חיינו מטילות עלינו, כדי לדעת מה מהדברים האלה הם בגדר ‘טוב’ שאלוהים ‘דורש’ על אמת, ואילו לא; אילו מהם מרחיבים את עשיית המשפט ומגבירים את אהבת החסד, ואילו מהם מצמצמים את ערכי המשפט והחסד בעולמו. לפי מפתח זה, מצווה או סיפור שפועלים נגד משפט הצדק ומקטינים את אהבת החסד, הם בגדר חטא לה’, שעה שהמחשבות והמעשים שמקדמים עניינים אלה הם בגדר ביטוי לעיקר שבדרישת האל. ואילו כל השאר הוא בגדר טפל בהשוואה לעיקר זה.

אך כאן יש להרהר, מה מקום ה’הצנע לכת עם אלוהיך’ בין דברים אלה? האם החובה ‘להצניע לכת’ עם אלוהים היא עוד דרישה על פני עשיית המשפט ואהבת החסד? ובכלל, מהו היחס בין ערך הצניעות לערכי המשפט והחסד?

לעניות דעתי, הצניעות אינה כאן בגדר עוד דרישה אלוהית כי אם תנאי ותמצית של שתי הדרישות האחרות. שכן, אם האדם לא יהיה צנוע הוא יתקשה מאוד לקיים משפט צדק ולהתייחס אל הזולת בחסד וברחמים. האדם שמרבה להבליט את עצמו אינו נוטה להתחשב באחרים, להתעניין במשפט צדק או אפילו במעשי צדקה. האדם הצנוע, לעומת זאת, כבר מקטין את האגו של עצמו ובכך משאיר מקום להתחשב באחר ואף להתמסר לצרכיו.

נראה, אפוא, שלא תיתכן עשיית משפט וחסד אלא בידי מי שכבר ניגש לזולת מתוך צניעות. ומדוע, אם כן, הנביא הקפיד לקשור את הצניעות לאלוהים – הצנע לכת עם אלוהיך? בעניין זה הרגישות הדתית של הנביא מרשימה במיוחד: מיכה הנביא, ככל הנראה, הבין יפה שאין האדם מסוגל לאמץ את תכונת הצניעות אלא כשהוא מכיר במי שגדול ממנו, במי שבהשוואה אליו הוא באמת נתפס כקטן. מכאן שייתכן כי אין אדם צנוע אלא זה שכבר מצניע לכת כדי ללכת עם אלוהיו.

והינה הסיבה שבגינה אני כה מעריץ את הנביא מיכה: בפסוק אחד, לא ארוך במיוחד, “הגיד לך אדם מה טוב ומה יהוה דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך”, הנביא מיכה הצליח לעשות את מה שאפילו הלל הזקן התקשה לעשות: לתת תמצית לכל התורה כולה בזמן שאדם מסוגל לעמוד על רגל אחת. והינה מדובר בתורה דתית־הומניסטית המדגישה את דאגת האלוהים לבני אדם, והמחייבת יחסים של כבוד ואהבה בין הבריות עצמן.