נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
עשה לך רב שנה ג מס’ 2 חשוון תשע”ז
יורה דעה של”ה:ו
לעילוי נשמת פרידה לוי ז”ל (2016-1921)
נלב”ע בירושלים י”ט מרחשוון תשע”ז
“בת מאה כבת עשרים…” (רש”י לבראשית כ”ג:א’)
שאלה:למה נוהגים להשתמש בשם האם בתפילת “מי שברך” לחולים?
תשובה:אכן, מקובל היום להשתמש בשם האם בתפילות “מי שברך” לחולים בשעת קריאת התורה.(1) אין זה ברור מתי והיכן נוצר מנהג זה. תפילה לחולים מפרובאנס במאה ה-14 משתמשת בפלוני בן פלוני.(2) בסדרה קלאסית של מאמרים של אברהם יערי על תפילות “מי שברך”, אנו גם מוצאים פלוני בן פלוני או הקיצור פ’ב’פ’ בתפילות לחולים.(3) אכן, הקיצור הנפוץ פ’ב’פ’ לעתים מונע מאיתנו לדעת אם המקור התכוון לומר בן פלוני או בן פלונית.(4)
בכל אופן, המנהג הנפוץ היום להשתמש בפלוני בן פלונית מפתיע בהתחשב באופי הפטריארכאלי של החברה היהודית במרוצת הדורות. רשימות יוחסין במקרא בדרך כלל מסודרות על פי האב,(5) והמפקד של בני ישראל נעשה על פי “בית אבותם” (במדבר א’). אכן, האמורא הבבלי רבא למד מפסוקים אלה ש”משפחת אב קרויה משפחה, משפחת אם אינהקרויה משפחה” (בבא בתרא ק”ט ע”ב). כמו כן, כשהורה של רב נזכר בספרות חז”ל, זה בדרך כלל אביו ולא אמו.(6) יתר על כן, במסמכים משפטיים כגון כתובות, גיטין ושטרות משתמשים בשם האב.(7) לבסוף, משתמשים בשם האב כשמישהו עולה לתורה (שולחן ערוך אורח חיים קל”ט:ג’) וב”מי שברך” שלאחר מכן.
לכן, אין זה מפתיע שלמעלה מחמישים רבנים וחוקרים התייחסו לשאלתנו וסיפקו לפחות אחד עשר הסברים שונים לגבי השימוש בשם האם ב”מי שברך” לחולים ותפילות דומות שנתאר להלן. לפחות שמונה מן ההסברים הם דרשניים ואינם עומדים בפני הביקורת. והרי שתי דוגמאות:
“בבן יהוידע לברכות נ”ה ע”ב, ניסה הרב יוסף חיים מבגדאד (1909-1833) להסביר מדוע תפילה נגד עין הרע המצוטטת שם משתמשת בפלוני בןפלונית:
אמנם נראה לי בסייעתא דשמיא טעם מפני שהאשה אין עליה קטרוגים [=האשמות] כל כך כמו האיש, חדא [=דבר ראשון] שהיא פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמא, ועוד מוצלת [=ניצלת] משני עוונות חמורים של ביטול תורה ושל קרי… (8)
אפילו אם ההסבר הזה הדחוק למדי מסביר את השימוש בשם האם בתפילה הספציפית הנידונה כאן, אין זה מסביר את התופעה הכללית שנראה להלן, ולמה לא משתמשים בשם האם בתפילות “מי שברך” אחרות.
תשובתו של הרב וויין אלן משנת 1992 מציעה ש:
כמעט בכל המקרים… תפילות של נשים [במקרא] נענו בחיוב, מן התחינה הנלהבת של חנה (שמואל א’, פרק ב’), שבהמשך מתברכת בילד, לבכי הנוגה של הגר, השפחה המצרית של שרה (בראשית כ”א:ט”ז-י”ז) שבנה ניצל ממוות. על ידי השימוש בשם האם המתפלל מזכיר את הנשים שתפילותיהן נענו כבקשה נוספת לתוצאה מוצלחת. סידור קרבן מנחה (ווילנא, 1866) רומזת לרעיון זה, והוא כולל תחינה ביידיש בשם האמהות שיש לאמרה בעד החולים (הרב אלן, עמ’ 17).
הסבר זה אולי מסביר למה יש לכלול את האמהות בתפילות לחולים כגון בתחינה היידית הנזכרת, אבל אין זה מסביר מדוע יש להזכיר את שם האם של אותו חולה בתפילות מסוג זה. יש בעיות דומות עם ששה הסברים נוספים למנהג הנידון כאן (ראו הרב יוסף חיים, הרב פלאג’י, הרב צירלסון, הרב כהן, והנדלר).
ולכן אנו נעיין בשלושת ההסברים הנראים לנו כאפשריים למנהג הנידון:
א) זכות האם
בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 פותחה תיאוריה פופולארית על ידי החוקרים בכופן, רוברטסון-סמית, אפטוביצר, מורגנשטרן, לודס ואחרים שטענה שהשלטון המטריארכאלי היה צורת המשפחה המקורית של העמים השמיים.(9) אין זה מפתיע, אפוא, שבאותה תקופה כמה חוקרים ניסו להסביר את השימוש בשם האם בטקסים דתיים כשארית של “זכות האם” הקדומה.
המנדעים הם עם עתיק שהתגוררו במסופוטמיה הדרומית (היום באיראן ועיראק) ודברו מנדעית, שהיא ניב מזרחי של ארמית הדומה לארמית שבתלמוד הבבלי. פרופ’ תיאודור נולדקה (שהיה מורו ורבו של פרופ’ לוי גינצבורג בשפות שמיות עתיקות) כתב בשנת 1884 שלמנדעים יש שם קודש במנדעית בנוסף על שמם בערבית. שם הקודש כולל את שם האם ונולדקה ראה בזה שריד של “זכות האם” (נולדקה 1884; לפרטים נוספים ראו דרואר). בשנת 1913 גם מונטגומרי העדיף את ההסבר של “זכות האם” לשימוש בשם האם בלחשים של עמים שונים.
בשנת 1934 יישם הרב חיים טשרנוביץ את “זכות האם” כדי להסביר את המנהג שלנו:
רמז למשפחת-אם יש למצוא בתפלות של המקובלים ובעלי הסוד. כשמתפללים על החולה מזכירים בתפילה שם האיש ושם אמו ולא שם אביו, פלוני בן פלונית…
אבל הטעם האמיתי הוא שבמגילות (כך!) המקובלים נשתייר ההרגל מן הזמן הקדום ביותר להתייחס אחר האם.
הסברים דומים הוצעו על ידי יהושע טרכטנברג בשנת 1939 בקשר לשימוש בשם האם בלחשים יהודיים ועל ידי אביגדור אפטוביצר באותה שנה בקשר ל”מי שברך” לחולים, קמיעות, והתופעות האחרות שנדון בהן להלן (טרכטנברג, עמ’ 116 ואפטוביצר, עמ’ 69).
אנו סבורים שיש לדחות את ההסבר הזה משלוש סיבות:
כל התיאוריה על זכות האם נדחתה על ידי חוקרים רבים, וביניהם רולנד דה-ווה ויעקב ליוור.(10)
יש הפרש של מאות ואפילו אלפי שנים בין המקרא לבין המנהגים היהודיים שנזכיר להלן.
תיאוריה זאת איננה מסבירה למה זכות האם נשמרה דווקא בקשר לתפילות לחולים וכדומה, ולא בנושאים מרכזיים יותר בהלכה כגון נישואין וגירושין.
האב אינו בטוח, האם בטוחה
בדיון על לוחות הקללה ביוונית שהוא פרסם, טען החוקר וונשה שהשתמשו בשם האם בגלל העיקרון של: “האב אינו בטוח, האם בטוחה” . כלומר, השימוש בשם אב לא נכון ינטרל את המאגיה שבקללות ולכן חייבים להשתמש בשם האם (וונשה המצוטט על ידי לוי, עמ’ 192).
הסבר דומה ל”מי שברך” לחולים על שם האם הוצע על ידי רבנים רבים (11) ועל ידי שלושה חוקרים שעסקו בקמיעות יהודיות (שטיינשניידר, מרמורשטיין, ושרירה). הם מצטטים שני מקורות מרכזיים על מנת להוכיח הסבר זה:
הזוהר לפרשת לך לך, דף פ”ד ע”א (בתרגום לעברית):
“והושיעה לבן אמתך” (תהלים פ”ו:ט”ז) – וכי [הוא] לא היה בנו של ישי עד שהוא אמר בשם אמו ולא בשם אביו!? אלא זה מוכיח שכאשר יבוא בן-אדם לקבל דבר עליון, הוא צריך להזכיר… דבר שהוא וודאי, ועל זה [הוא] מזכיר את אמו ולא את אביו…
למדנו בתלמוד (שבת ס”ו ע”ב): “אמר אביי: אמרה לי אם [הוא היה יתום; הכוונה לאומנת שגידלה אותו]:כל מנייני [רש”י: לחישות] בשמא דאמא.” והמהרש”ל מסביר בחכמת שלמה שם: “דווקא נקט פלוני בןפלונית, שבני אדם מכירין האשה שהיא אם הוולד יותר מאביו, כך שמעתי”.
ברם, כפי שחמישה רבנים וחוקרים כבר העירו,(12) גם תיאוריה זאת איננה עומדת בפני הביקורת:
הביטוי “בן אמתך” בתהלים פ”ו:ט”ז ו-קט”ז:ט”ז אינו קשור לענייננו כלל וכלל:
א. יש חוקרים שמתקנים “בן אמתך” ל”בן אמיתך” = בנך הנאמן.(13)
ב. או שבעל המזמורים מדגיש שהוא עבד “יליד בית” (השוו בראשית י”ד:י”ד), שהופך אותו ליותר אמין.
ג. או שהביטוי “בן אמתך” פשוט מקביל ל”עבדך” בשני המזמורים האלה.(14)
העיקרון של “האב אינו בטוח, האם בטוחה” פוגע באב ובאם גם יחד.
תפילה חייב לדייק. אם האבהות תמיד לא בטוחה, אז גם צריכים להשתמש בשם האם בתפילות כגון “אל מלא רחמים” ו”מי שברך” לעולים לתורה.
לבסוף, גם צריכים להשתמש בשם האם בשטרות על מנת לדייק.
בקיצור, גם ההסבר הזה של “האב אינו בטוח, האם בטוחה” איננו מסביר למה משתמשים בשם האם ב”מי שברך” לחולים ולא בתפילות ובמסמכים אחרים.
“כל כישוף בא מנשים”
לפי יהושע טרכטנברג (עמ’ 116), הרב מנחם רקנטי כתב (איטליה, בסביבות שנת 1300) ש”כל כישוף בא מנשים”. טרם מצאתי את האמרה הזאת, אבל היא דומה למה שהרב יוסף משאש כתב בתשובתו על הנושא שלנו בשנת 1928:
ולי נראה דמפני שהכישוף הווה בנשים כמו שכתוב בסנהדרין ס”ז ע”א, לכן תלו הלחשים בנשים, כי גם זה מסגולת הלחש להזכיר הדבק בכשפים.
כלומר, לחש פועל יותר טוב אם מזכירים בו מי שדבק בכשפים. הרב משאש רומז כאן לאמונה נפוצה בספרות חז”ל שנשים עוסקות בכישוף יותר מגברים, כפי שנראה מהמקורות הבאים:(15)
ברייתא בסנהדרין ס”ז ע”א: למה התורה כתבה “מכשפה” ולא “מכשף” בשמות כ”ב:י”ז? “מפני שרוב נשים מצויות בכשפים”.
משנה סנהדרין ו:ד מוסרת ששמעון בן שטח תלה שמונים נשים באשקלון, והירושלמי מסביר שהוא תלה אותן מכיוון שעסקו בכישוף (ירושלמי חגיגה פרק ב’, ע”ז ע”ד-ע”ח ע”א = ירושלמי סנהדרין פרק ו’, כ”ג ע”ג).
משנה אבות ב’:ז’: “מרבה נשים – מרבה כשפים”.
עירובין ס”ד סוף ע”ב: נאמר שם שמי שמוצא אוכל על הדרך אינו רשאי לעבור על ידו ולהשאירו. “אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: לא שנו אלא בדורות הראשונים שאין בנות ישראל פרוצות בכשפים; אבל בדורות האחרונים שבנות ישראל פרוצות בכשפים — מעבירין”.
ירושלמי קידושין ד’:י”א, דף ס”ו ע”ב (ומקבילות): “תני רבי שמעון בן יוחי… הכשרה שבנשים בעלת כשפים”.
ברייתא בברכות נ”ג ע”א: “תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח… ר’ יוסי אומר: אפילו רוב ישראל נמי [=רוב התושבים יהודים גם] אינו מברך [בורא מיני בשמים] מפני שבנות ישראל מקטרות לכשפים”.
יומא פ”ג סוף ע”ב: מה גורם לכלב להיות כלב שוטה? “רב אמר: נשים כשפניות משחקות בו”, כלומר, משתמשות בהם כשפני ניסיון.(16)
על אף העובדה שהרב משאש הוא היחידי להציע את ההסבר הזה, אני סבור שזהו ההסבר ההגיוני ביותר מכיוון שהוא מסביר את השימוש בשם האם לא רק ב”מי שברך” לחולים אלא גם בסדרה שלימה של לחשים, קמיעות ותפילות תלמודיות ובתר-תלמודיות וכן בלחשים וקמיעות של עמים רבים בימי קדם.
בתקופת חז”ל השתמשו בשם האם בארבעה סוגים של מקורות:
כפי שראינו לעיל, האומנת של אביי אמרה לו “כל הלחשים בשם האם”. פתגם זה מוכח משמונה לחשים המצויים בתלמוד הבבלי. פלוני בן פלונית או פלניא בר פלניתא שימשו בלחשים נגד עין הרע, חום, ומורסה; לאפשר שתיית מים בליל רביעי וששי וכן מנהרות ואגמים בלילה; כתרופה לנשיכת כלב שוטה וכן לסוגים מסוימים של עיוורון.(17)
השתמשו בשם האם בעשרות קמיעות וקערות מאגיות שנכתבו על ידי יהודים. (18)
גם השתמשו בו בקמיע יהודית ביוונית מן המאה השלישית לספירה שפורסמה מחדש על ידי בלאו בשנת 1898 (בלאו, עמ’ 101-96).
לבסוף, השתמשו בו בהרבה לחשים המצויים בספר הרזים שנכתב בעברית בארץ ישראל במאה השלישית-רביעית. מדובר בלחשים נגד מחלות, לזכות באהבת אשה, להטביע אוניה של אויב (כך!), לשוחח עם המתים, להגן על מישהו, לגלות מה מישהו חושב, לגרום לזוג להתאהב, למנוע מאויב לישון, ולמנוע מבית מרחץ להיות חם מדי.(19)
ככל הנראה, השימושים המאגיים והרפואיים של שם האם הועברו לאחר מכן לעולם התפילה. כפי שרמז הרב משאש:
שנשתרבב אצלם ממה שנמצא בש”ס פסחים קי”ב ע”א באותם לחשים [המאפשרים שתיית מים מסוכנים]… וכן איתא בשבת ס”ו ע”ב [דברי אביי הנ”ל]…
אכן, משתמשים בשם האם בהרבה תפילות שונות. יש לציין שרוב התפילות האלו מאוחרות למדי:
“מי שברך” לחולים הנידון כאן.
קוויטלעך [פתקאות] שהחסיד מוסר ל”רבי” שלו יחד עם תרומה, שבהן הוא מבקש בריאות או פרנסה (יסנדר; וורטהיים).
טקס ה”כפרות” בערב יום כיפור, לפי נוסחים מסוימים.(20)
בתפילת “ריבונו של עולם” שאומרים בסדר הוצאת התורה בשלוש רגלים (לדוגמא, בסדר עבודת ישראל של יצחק בער, רדלהיים, 1868, עמ’ 223).
בתחינה ביידיש לאשה העומדת ללדת.(21)
תפילה בעברית וארמית לאשה המקשה ללדת (ספר קיצור של”ה, דף ע”ז ע”א, המצוטט על ידי הרב חזן).
הנוסחים המאוחרים של הטקס לשינוי השם.(22)
הטקס של פדיון נפש לבן אדם חולה.(23)
תפילה ארוכה לחולה.(24)
לבסוף, גם משתמשים בשם האם בטקסים מסוימים הקשורים למתים.(25)
הרב משאש סבור שהלחשים המשתמשים בשם האם הושאלו מנוכרים:
ומה גם דאותם לחשים בעצמם כבר נשאלתי עליהם זה ימים. והשבתי דמפני שהיהודים בארץ שנער ובבל למדו כן משכניהם הערביים והפרסיים, לכן כדי להשקיט לב החולה שלא תיטרף דעתו עליו, התירו לו לומר אותם לחשים משום פיקוח נפש.
כאשר מדובר במנהגים, תמיד קשה לדייק מי שאל ממי, אבל ברור שהרבה עמים עתיקים השתמשו בשם האם בקללות, בלחשים, ובקמיעות על מנת לרפא חולים, לגרום למישהו לאהוב אותם, לקלל אויב, וכדומה:
ב”לוחות קללה” של היוונים והרומאים (וונשה; גגר).
בלחשים במנדעית עד המאה העשרים (ימאוצ’י).
בקערות לחשים וקמיעות בסורית (המילטון; רייט).
בלחשים בערבית (נודלקה, 1891; גולדציהר; ווינקלר).
סיכום ומסקנות
נוכחנו לדעת שהשימוש בשם האם ב”מי שברך” לחולים הוא רק קצה הקרחון. למעשה, השתמשו בו בלוחות קללה, לחשים, וקמיעות של עמים רבים בימי קדם; בלחשים וקמיעות יהודיים בארץ ישראל ובבל לאורך תקופת התלמוד ולאחריה; ובהרבה תפילות יהודיות מאוחרות המבקשות בריאות, פרנסה וכדומה.
אפשר לטעון שהנוכרים השתמשו בשם האם מכיוון ש”האב אינו בטוח” ושמנהג זה נקלט בלחשים וקמיעות תלמודיים ולאחר מכן בתפילות מאוחרות. ברם יותר הגיוני להניח שהיהודים בתקופת התלמוד השתמשו בשם האם בלחשים ובקמיעות שלהם מכיוון שהם סברו “שרוב הנשים מצויות בכשפים”. מנהג זה עבר לאחר מכן מתחום המאגיה לתחום התפילה.
ברם, עלינו לזכור את האזהרה של תיאודור שרירה בספרו “קמיעות עבריות”. לאחר ציטוט ההסבר של “האב אינו בטוח, האם בטוחה”, הוא ממשיך:
… אבל לזכותם, יש להציע שהטיעון הזה מן הסתם לא עלה בדעתם של המחוקקים התמימים של קמיעות שהוכוונו בעניין זה על ידי מסורת עתיקה, המחוזקת על ידי המימרא [של אביי]: “כל הלחשים נאמרים בשם האם”.
כלומר, יהודים קיימו את המנהגים האלה במשך מאות שנים מתוך נאמנות למסורת, בלי שום קשר לסיבה המקורית.
בין אם אנו משתמשים בשם האם או בשם האב, יהי רצון שתפילות ה”מי שברך” שאנו אומרים לחולים תעודדנה את רוחם ותרפאנה את גופם.
ביבליוגרפיה
אבט — Adam Abt, Die Apologie des Apuleius von Madaura und die antike Zauberei, Giessen, 1908, p. 98, note 2
אייזנשטיין – הרב י”ד אייזנשטיין, אוצר דינים ומנהגים, ניו יורק, 1917, עמ’ 220
איסבל — Charles Isbell, Corpus of the Aramaic Incantation Bowls, Missoula, Montana, 1975
אלגאזי – הרב שלמה אלגאזי, מעולפת ספירים, יום עשירי, סימן כ”ב (מצוטט אצל הרב אברהם יצחק שפרלינג, טעמי המנהגים ומקורי הדינים, תל אביב, תשי”ז, עמ’ קס”ד
אלן — R. Wayne Allen, “Using the Matronymic”, Update 3 (1992), pp. 15-17
אפטוביצר – אביגדור אפטוביצר, “שרידים מני קדם”, בצרון ב’ (ת”ש), עמ’ 69-67
בלאו — Ludwig Blau, Das Altjudische Zauberwesen, Budapest, 1898, pp. 85, 96-101, 117
בער – יצחק בער, תוצאות חיים, רדלהיים, 1882
גגר — John Gager, Curse Tablets and Binding Spells from the Ancient World, New York, 1992
גוטמכר – הרב אליהו גוטמכר, סוכת שלום, ירושלים, תרמ”ג, פרק ה’, עמ’ 334-295
גולדציהר — Ignaz Goldziher, “Hebraische Elemente in Muhammedanischen Zauberspruchen”, ZDMG 48 (1894), p. 358-360
דויטש – הרב אליעזר חיים דויטש, דודאי שדה, סיאני, תרפ”ט. סימן צ”ה
דראואר — E. S. Drower, The Mandaeans of Iraq and Iran, Leiden, 1962, pp. 26-27, 60, 81-82
המילטון — Victor P. Hamilton, Syriac Incantation Bowls, Ph.D. Dissertation, Brandeis, 1971
הנדלר — Jane Handler, Kim Hetherington, with Rabbi Stuart Kelman, Give me Your Hand: Traditional and Practical Guidance on Visiting the Sick, second edition, Berkeley, 1997, p. 55
ווילהעלם – הרב ישעיהו זוסיא ווילהעלם, קונטרס זיו השמות, ברוקלין, תשמ”ד, עמ’ 96-94
ווינקלר — H.A. Winkler, Siegel und Charaktere in der Muhammedanischen Zauberei, Berlin und Leipzig, 1930, p. 24, note 1 and p. 74
וונשה — R. Wunsch, “Neue Fluchtafeln”, Rheinisches Museum fur Philologie 55 (1900), p. 263
וורטהיים – הרב אהרן וורטהיים, הלכות והליכות בחסידות, מהדורה ב’, ירושלים, תשמ”ט, עמ’ 163-162
חזן – הרב אליהו חזן, ידי אליהו, חלק א’, ירושלים, 1930, סימן ל”א
טרכטנברג — Joshua Trachtenberg, Jewish Magic and Superstition, New York, 1939, pp. 115-116
טשרנוביץ – הרב חיים טשרנוביץ, תולדות ההלכה, כרך א’, חלק א’, ניו יורק, 1934, עמ’ 234, הערה 3
יוסף – הרב עובדיה יוסף, שאלות ותשובות יביע אומר, חלק ב’, מהדורה ב’, ירושלים, תשמ”ו, אורח חיים, סימן י”א
יוסף חיים – הרב יוסף חיים מבגדד, בן יהוידע, ירושלים, תרנ”ח, לברכות נ”ה ע”ב (גם מצוטט במלואו על ידי הרב חזן)
ימאוצ’י — Edwin M. Yamauchi, Mandaic Incantation Texts, New Haven, 1967
יסנדר — Torsten Ysander, Studien zum Bestschen Hasidismus, Lund, 1933, pp. 325-326
כהן — R. J. Simhah Cohen, Timely Jewish Questions, Timeless Rabbinic Answers, Northvale, New Jersey, 1991, pp. 215-217
לאוטרבך — J. Z. Lauterbach, “The Naming of Children” etc., CCAR Yearbook 42 (1932), pp. 347-348
לאנדסהוטה – אליעזר לאנדסהוטה, סדר ביקור חולים, ברלין, תרכ”ז, עמ’ vii-vi
לוי — Heinrich Lewy, “Bezeichnung nach der Mutter in Gebeten”, Archiv fur Religionswissenschaft 29 (1931), pp. 189-193
לוין – הרב אהרן לוין, זכרון מאיר, חלק א’, טורונטו, תשמ”ה, עמ’ 87 והערה 102
לוריא – הרב שלמה לוריא (מהרש”ל), חכמת שלמה לשבת ס”ו ע”ב, במהדורת ווילנא, דף י”ח ע”ב
מונטגומרי — James Montgomery, Aramaic Incantation Texts from Nippur, Philadelphia, 1913, p. 49 and note 1
מאמאן – הרב יהושע מאמאן, ספר עמק יהושע, ירושלים, תשל”ז, סימן כ”ט-ל’
מרמורשטיין – אברהם מרמורשטיין, “מנהגים קדמונים בארץ ישראל”, ציון ב’ (תרפ”ז), עמ’ 20-19
משאש – הרב יוסף משאש, מים חיים, פס, תרצ”ד, סימן ס”א
נוה ושקד, מאגיה — Joseph Naveh and Shaul Shaked, Magic Spells and Formulae: Aramaic Incantations of Late Antiquity, Jerusalem, 1993
נוה ושקד, קמיעות — Joseph Naveh and Shaul Shaked, Amulets and Magic Bowls: Aramaic Incantations of Late Aniquity, Leiden and Jerusalem, 1985
נולדקה, 1884 — Theodor Noeldeke, Oesterreichische Monatsschrift fur den Orient 12 (15 December 1884), p. 304
נולדקה, 1891 — Theodor Noeldeke, Das Arabische Marchen vom Doctor und Garkoch, Berlin, 1891, p. 33 and note 1
ספר הרזים – מרדכי מרגליות, ספר הרזים, ירושלים, תשכ”ז
פלאג’י – הרב רחמים פלאג’י, יפה ללב, חלק ג’, לאורח חיים תר”ה, דף קי”ז ע”ג (גם מצוטט על ידי הרב עובדיה יוסף)
פלדר – הרב גדליה פלדר, יסודי ישרון, חלק ד’, ניו יורק, תשכ”ב, עמ’ 396-394
צירלסון – הרב יהודה ליב צירלסאהן, גבול יהודה, פיעטרקוב, תרס”ו, סימן ב’
קאפח – הרב יוסף קאפח, הליכות תימן, מהדורה ג’, ירושלים, 1982, עמ’ 280-274
קסנוביץ – I. M. Casanowicz, JAOS 37 (1917), p. 45
רוברטסון סמית — W. Robertson Smith, Kinship and Marriage in Early Arabia, third edition, London, 1903, p. 260 and note 1
רייט — William Wright, A Catalogue of the Syriac Manuscripts Preserved in the Library of the University of Cambridge, Vol. I, Cambridge, 1901, p. 6
שטיינשניידר – משה שטיינשניידר, “הרצאות על כתבי יד עבריים”, ארשת ד’ (תשכ”ו), עמ’ 96
שטרן – הרב אברהם שטרן, שאלות ותשובות כתבי אש, בסוף ספרו מסדר חילוקים ושיטות, וורנוב, תרצ”ד, חלק א’, סימן ו’ (מצוטט על ידי ווילהעלם)
שרירה — T. Schrire, Hebrew Amulets, London, 1966, pp. 18, 48
הרב פרופ' דוד גולינקין נולד וגדל באזור ושינגטון, בירת ארה"ב. הוא עלה ארצה בשנת 1972 וקיבל תואר ראשון בתולדות עם ישראל מהאוניברסיטה העברית יחד עם שתי תעודות הוראה, אחת לארץ ואחת לתפוצות. לאחר מכן, הוא הוסמך לרבנות על ידי בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS), שם גם קיבל תואר שני ושלישי בתלמוד.
פרופ' גולינקין הינו נשיא שוחרי עמותות שכטר, נשיא מכון שכטר למדעי היהדות בדימוס, וכן פרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר בירושלים. הוא שימש יו"ר ועד ההלכה של כנסת הרבנים בישראל במשך כעשרים שנה. הוא המייסד והמנהל של המכון לחקר ההלכה ויישומה שליד מכון שכטר, שנוסד על מנת לפרסם ספריה של חומר הלכתי שימושי לארץ ולתפוצות. הוא המנהל של המרכז לחקר האשה בהלכה שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם תשובות וספרים על מעמד האשה בהלכה וכן תשובות וספרי הלכה שנכתבו על ידי נשים. הוא המייסד והמנהל של מפעל המדרש שליד מכון שכטר שמטרתו לפרסם סדרה של מהדורות מדעיות של מדרשים.
ביוני ,2014 נבחר הרב גולינקין על ידי הג'רוזלם פוסט כאחד מחמישים היהודים המשפיעים ביותר בעולם. במאי 2019 הוענק לו תואר דוקטור לשם כבוד מטעם בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS). בנובמבר 2022 הוענק לו פרס "בוני ציון" מטעם ארגון "נפש בנפש" בתחום החינוך. פרופ' גולינקין הוא המחבר או העורך של 62 ספרים העוסקים בהלכה, תלמוד, מדרש ותפילה, וכן מאות מאמרים ושו"ת.