נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
הקדמה
הימים שבין פסח ליום העצמאות מעלים בי כל שנה מחדש הרהורים על תכלית הזיכרון האישי, המשפחתי והלאומי. כעשרים וארבע שנים חלפו מאז נפילתו של בני אוריאל יצחק (אוֹרי) ז”ל, קצין חי”ר בצה”ל, ואני תוהה מה מכל הסיפור המשפחתי שהוא אבטיפוס לנרטיב היהודי-ישראלי של דורנו ייזכר במשפחתי בדורות הבאים? מה מהסיפור ההרואי של דור “השואה והתקומה”, יישמר בזיכרון הקולקטיבי בדורות הבאים?
דורנו הוא דור מיוחד במינו בתולדות ההיסטוריה היהודית. דור שנתקיימו בו דברי נעים זמירות ישראל “מְקִֽימִי מֵעָפָר דָּל מֵֽאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיֽוֹן”. מהאופל השחור של גיא ההריגה וממשרפות אושוויץ, ניערו הורינו את אפר המשרפות מעליהם, קמו מאבלם, ובאומץ רב נהרו בדרך ללא דרך, לארץ חלומותיהם, לארץ עם עבר היסטורי מפואר, אבל עם הווה ועתיד מעורפלים מאוד.
דרכם, לא הייתה סוגה בשושנים. מעבר לקשיי החיים, הדלות והדאגה המתמדת למחר, המפגש עם התרבות ה”צברית” המתנשאת הוסיפה מכאוב על מכאוביהם, הם בושו ונאלמו דום, וכפרח קמל הסתגרו ושתקו עד סוף ימיהם. הם האמינו כי ב”שתיקתם” הם “מוחקים את העבר” ותורמים לבניית חיים חדשים כאן ב”ארץ חמדת אבות”. בצילם של הורים אודים מוצלים מאש, גדלו בני דורי יוצאי אירופה, שהם היום סבים וסבתות לדור רביעי לפליטי השואה.
א. ימי הזיכרון שבין פסח לעצמאות
ימי חודש ניסן הנפתחים בשמחת חג הפסח, בזיכרון יציאת מצרים, חולפים מהר בלוח העברי. ימים ספורים בלבד לאחר החג מתייצב יום כ”ז בניסן “יום הזיכרון לשואה ולגבורה”, עם הזיכרון ותחושות העצב על שכפסע היינו לפני חידלון על לא עוול בכפינו, והעולם שתק. עוד בטרם התאוששנו מהרהורים על צדק ועוולות בעולמנו, ועל שתיקתו של העולם הנאור, מגיע ביעף “יום הזיכרון לחללי צה”ל”, יום שבו התוגה והזיכרון מהולים בשמץ של גאווה ש”למרות הכל” – עם ישראל חי וקיים. אבל קיום זה תובע מחיר יקר – מחיר “מגש הכסף” של אותם –
לובשי חול וחגור וכבדי נעליים
עייפים עד בלי קץ, נזירים ממרגוע
ונוטפים טללי נעורים עבריים…
בזכות אלו העושים את יומם לליל ולילה ליום נחוג בע”ה בה’ באייר תשע”ד, שישים ושש שנים לעצמאות מדינתנו. שישים ושש שנים לשובנו למשפחת העמים, להיות עם שיש לו מדינה משלו.
בצד ההרהורים עולות השאלות: עד כמה באמת חשוב שהדורות הבאים יעצבו את חייהם ויזכרו את חוויות דורנו, לטוב ולמיטב? מה הזכות (או אולי החובה!) שלנו להעמיס על הדורות הבאים עול כבד זה, ולדרוש להכליל את הזיכרון המורכב של דורנו ב”זכור אל תשכח” הנצחי? ושמא התועלת בהשקעת האנרגיות לשמירת הזיכרון האישי, המשפחתי והלאומי, היא ממילא חסרת תכלית, כדברי קהלת: “אֵין זִכְרוֹן לָרִאשֹׁנִים וְגַם לָאַחֲרֹנִים שֶׁיִּהְיוּ לֹא יִהְיֶה לָהֶם זִכָּרוֹן עִם שֶׁיִּהְיוּ לָאַחֲרֹנָה” (קהלת ב טז), כך דרכו של עולם, גזרה שאין בילתה?
איני מתיימר להשיב כאן תשובות תיאוסופיות לשאלות אלו. אולם אם יש לזיכרון תפקיד כלשהו בעיצוב חיי עם, כאמירתו המפורסמת של נפוליאון “עם ללא עבר, אין לו עתיד”, הרי שאירועי שבעים השנים האחרונות שחלפו, אינם עוד אירועים שגרתיים בחיי עם, ואף לא בחיי עמנו ששבע תלאות ופוגרומים. “השואה והתקומה” הם אירועים מכוננים שאינם נופלים בעוצמתם בהיסטוריה היהודית מ”יציאת מצרים” ו”חורבן בית שני”.
אירועי שנים אלו חייבים להיחרת עמוק בזיכרון הקולקטיבי, למען הדורות הבאים, משום שהם משקפים את האתוס היהודי, של קדושת החיים, השאיפה לחרות, הציפייה המתמדת לגאולה “עוד לא אבדה תקוותנו”, והזכות להיות עם חופשי בארצנו אף במחיר של מסירת הנפש. ערכים אלו הם הכוח האופנסיבי המוסרי והדתי שבאמצעותם יוכלו נכדי-נכדינו להמשיך להתקיים בחבל ארץ זה.
הזיכרון ההיסטורי הוא מוטיב מרכזי ביהדות: “זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָֽךְ” (דברים לב ז). מעגל החיים היהודי סובב לו סביב זיכרונות. בתפילותינו היומיומיות מככב לו “זיכרון יציאת מצרים”, בשחרית ובערבית. ברם אין זה הזיכרון הבלעדי המוזכר בתורה, נזכרות מצוות זיכרון נוספות שאף הן בגדר “מצות-עשה” ורישומם משום מה נותר רק בכתובים: כמו: “זְכֹר אַל־תִּשְׁכַּח אֵת אֲשֶׁר הִקְצַפְתָּ אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בַּמִּדְבָּר (דברים ט ז); “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה ה’ אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָֽיִם” (דברים כד ט); “זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָֽיִם” (שם כה יז).
במה זכו דווקא, “זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשֽׁוֹ (שמות כ ח); זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים (שמות יג ג) שנתקבעו בספר הזיכרון הקולקטיבי היהודי בצורה אקטיבית, ואילו שאר מצוות ה”זכור” שקעו לזיכרון הפסיבי? על כך משיב ר’ יחיאל מיכל עפשטיין (נוברדוק, תקפ”ט-תרס”ח), בספרו שו”ת ערוך השולחן, או”ח, סי’ ה:
זכירת שבת ופסח שאין הזכירה רק על העבר אלא גם על ההווה, וזהו שאומר זכור את יום השבת לקדשו, כלומר שתקדישנו עתה ותעשנו כולו קודש כאילו היום נגמרה מלאכת העולם, וכן בפסח, זכור את היום הזה אשר יצאתם בו ממצרים ולא יאכל חמץ… כלומר זה שאני אומר לך זכור לא על העבר אלא זכור את היום הזה שבכל שנה שאתה עומד בו תזכרנו וזהו שהוסיפה התורה בשבת ובפסח לשון שמור, והיינו דבשארי זכירות לא שייך לשון שמירה דאין עלי מה לשמור בפועל ממש, אבל בשבת ופסח הזכירה היא שמירה ממש בפועל, בשבת שלא לעשות מלאכה ובפסח שלא לאכול חמץ, ונמצא דזכור ושמור בכוונה אחת נאמרו.
השבת והפסח נתקבעו בתודעה היהודית, רק משום מצוות ה”שמור” הנלווית למצוות ה”זכור”. “השמור” הוא הריטואל (הסעודה וסמליה, המנהג, ההלכה, התפילה בציבור ועוד), המפעיל את ה”זכור”, שומר על האקטיביות שבו ודואג תמיד להשאירו רלבנטי ומותאם למציאות המשתנה. אלמלא ה”שמור” של שבת ושל פסח, ספק אם גורל מועדים אלו היה שונה משאר מצוות התורה שהוזכר בהן “זכור” ואשר נשתמרו רק בכתובים.
מאז שוב העם לארצו, נוספו לימים שבין פסח לעצרת, ימי זיכרון ומועד נוספים: יום הזיכרון לשואה ולגבורהויום הזיכרון לחללי צה”ל. אני תוהה מה יהיה גורלם של ימים אלו בדורות הבאים: האם כגורל מצוות ה”זכור” הפאסיביים המוזכרים בתורה וכימי זיכרון רבים שנקבעו בקהילות ישראל בעבר לזכרם של אלפי יהודים שנרצחו ונהרגו על קידוש השם (גזירות תתנ”ו, גזירות ת”ח-ת”ט, ועוד רבים אחרים) שנעתקו כולם אל “צרור החיים” הנצחי, או שימים אלו ייזכרו ויישמרו גם בדורות הבאים?
כיצד גורמים לאירועים מכוננים כמו “השואה והתקומה” להישמר בזיכרון הקולקטיבי לדורי דורות?
כדי להשיב לשאלה זו, יש ללמוד מימי מועד וזיכרון שנשתמרו בזיכרון הקולקטיבי כזיכרונות אקטיביים, שהשפיעו ומשפיעים על אורח חיינו, לעומת מועדים אחרים שהיו בשעתם משמעותיים ביותר בחיי העם, ולמרות זאת נעלמו מחיינו ושקעו בספרי ההיסטוריה, ואין להם לא יום, שעה ואף לא רגע בחיינו. לצורך דיון בשאלה אשתמש ב”זיכרון יציאת מצרים” כדגם לקיום זיכרון אקטיבי.
ב. זיכרון יציאת מצרים
במשך למעלה מאלף תשע מאות וארבעים שנה (מאז חורבן בית שני), אנו חוזרים כל שנה בי”ד בניסן על אותו ריטואל (דור דור וחידושיו) של ה”סדר” – זיכרון לאירוע מכונן שאירע לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנים – בשחר ט”ו בניסן יצא עמנו מעבדות לחרות.
ריטואל זה מבטא את תחושת הזמן, את היכולת להביט לעבר ולחוש את שחשו אבותינו כדברי המשנה בפסחים (פ”ה מ”י): “בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים”. כל שנה אנו אמורים לחוש מחדש את רוממות הרוח כאילו אותנו הוציא ה’ ממצרים בליל זה. כדברי הגמרא במסכת פסחים קטו ע”ב: “אמר רבא: צריך שיאמר: ואותנו הוציא משם”, ולחלום על הגאולה העתידה, כי “בניסן נגאלו ובניסן עתידין להגאל” (בבלי, ראש השנה יא ע”א).
כיצד עושים זאת? כיצד יוצרים זיכרון שישמור על רוח האומה והתקווה לעתיד, גם בימים קשים? כיצד מעבירים חוויות וחורתים בזיכרון האישי והלאומי, את המשמעות של יציאה מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה, בפרט בדור שלאחר חורבן הבית, כאשר אודים מוצלים מאש החורבן, הִלכו בקרבם? כיצד ביקשו הם להנחילמסורת זו מדור הולך לדור בא?
בתוספתא פסחים (פ”י הי”ב) מסופר על אחד מסדרי הפסח שהתקיימו שנים לאחר החורבן הבית השני:
מעשה ברבן גמליאל וזקנים שהיו מסובין בבית ביתוס בן זונין בלוד, והיו עסוקין בהלכות הפסח כל הלילה עד קרות הגבר, הגביהו מלפניהן, ונועדו והלכו להן לבית המדרש.
מאידך, ההגדה מספרת לנו סיפור דומה, אבל שונה במהותו לחלוטין:
מעשה בר’ אליעזר [בן הורקנוס], ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני ברק, והיו מספרים ביציאת מצרים כל הלילה עד שבאו תלמידיהם ואמרו להם: רבותינו, הגיע זמן קריאת שמע של שחרית.
רבן גמליאל, נשיא הסנהדרין, איש ההלכה, שכלתן מובהק, סבר שלאחר החורבן, הדרך להטמיע את הזיכרון שלא יישכּח ברבות הימים, הוא באמצעות יצירת ריטואל חדש, שבבסיסו נמצא ה”לימוד” – ללמוד בליל הסדר “הלכות הפסח” כל הלילה. וככל שיחזרו ילמדו וישננו, שנה בשנה את הלכות הפסח בליל הסדר, כך ייחרת לו “זיכרון יציאת מצרים” וישתמר לדורות.
לעומתו, גיסו, ר’ אליעזר בן הורקנוס שהתארח אולי באותה עת ב”ליל סדר” אחר בבני ברק, בחבורת ארבעה מגדולי החכמים שבאותו הדור “היו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה”. חבורת חכמים זו הבינה כי שימור זיכרון לדורות הבאים ש”אילו לא הוציאנו הקב”ה ממצרים הרי אנו ובני בנינו היינו משועבדים לפרעה במצרים”, אי אפשר להסתפק רק בלימוד עיוני. לשמירת זיכרון יש צורך ליצור את “חווית הזיכרון”. חוויה כזו אפשרית רק באמצעות סיפור, דמיון ודרש.
להלכה אומץ לדורות דגם ה”סדר” של רבי אליעזר (למרות שמעשה זה מופיע רק בהגדה של פסח, ואינו מוזכר בשום מקור אחר). כל שנה אנו חוזרים ומספרים מחדש את סיפור יציאת מצרים. הריטואל מתנהל באמצעות ה”סיפור” וה”דרש” ולא באמצעות הלימוד העיוני. מהסדר של רבן גמליאל נשתמרו רק הכללים שעל פיהם יש לנהל את הסדר: “כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן פסח מצה ומרור”.
יהודית רותם, בספרה המרתק “מתי תבוא אלי” (הוצאת כנרת, זמורה-ביתן 2012). מחדדת יפה את משמעות המילה “סיפור”. וכך היא כותבת:
למילה זו יש בעברית שתי משמעויות: סיפור כשם עצם, וסיפור כשם פעולה. בשדה המילולי הצר הזה מתהלכות שתי המשמעויות, קרובות אך שונות, ואל לנו להחליף ביניהן – סיפור כ”סיפור המעשה” וסיפור כ”מעשה הסיפור”. ההבדל ביניהם הוא כהבדל בין ה-story ל-telling”.
ה-Story הוא “סיפור המעשה”. סיפורים רבים שקועים בקורותיו של כל עם, אבל לא בהכרח שיהיה לסיפורים אלו ביטוי ב”חיי המעשה”.
סיפור יציאת מצרים לכאורה מלווה אותנו יום יום בתפילותינו היומיומיות: בהנחת תפילין, בפסוקי שירת הים, בפרשת ציצית “אני ה’ אלוקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים”, בברכות המזון, בתפילת ערבית ו”באמת ואמונה… כל בכוריהם הרגת ובכורך ישראל גאלת וים סוף להם בקעת” וכו’.
אלא שבליל הסדר אנו מצווים על “מעשה הסיפור”, על ה-telling. אין אנו אמורים “להתפלל” את זיכרון יציאת מצרים. אנו מצווים לספר את הסיפור ולחלוק את חווייתנו עם הזולת. כדברי הגמרא: “חכם בנו – שואלו, ואם אינו חכם – אשתו שואלתו. ואם לאו – הוא שואל לעצמו” (פסחים קטז ע”א). והסיפור הולך ומעצים, וכל מספר משתמש בדמיונו ובידיעותיו ובפירושיו כדי להעשיר את עצמו ואת השומעים. כך הלך ונחרת הסיפור, עד שהפך ל”הגדה של פסח”.
תכלית הסיפור היא לקבע בזיכרון הקולקטיבי את “וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה’ אלוקיך משם”. זיכרון מופלא זה ליווה יהודים גם בימים האפלים ביותר במחנות ההשמדה ועודדם להאמין כי “יש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם”.
האם ייחרתו הימים כ”ז בניסן, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, וד’ באייר, יום הזיכרון לחללי צה”ל בזיכרון היהודי הקולקטיבי של הדורות הבאים?
התשובה לשאלה זו תלויה במה שנדע להנחיל לדורות הבאים. מצעדי חיים, ספריות ומוזיאונים, טכסי בתי הספר, הם מרכיב חשוב בלימוד השואה והתקומה, אך אין בהם די כדי לקבע את הזיכרון כ”זיכרון אקטיבי” ומשפיע. רק אם נשכיל להנחיל לדורות הבאים את הנרטיב, את הסיפור הגדול של דור השואה והתקומה, שכל ילד וילדה, איש ואשה ידעו לספרו בימי הזיכרון בשפה פשוטה, במסגרת ריטואל דתי שיעצב את תוכנם של ימים אלו, אז יתנחל גם הזיכרון בלבבות.
שבעים שנה חלפו מאז עלה הכורת על יהדות אירופה וטרם נתקבע יום זיכרון אחד לאירוע שעצמתו הטראגית “שקולה… כשריפת בית אלוהינו”. טרם הוסכם בין ציבור שומרי המצוות, אם כ”ז בניסן הוא יום הזיכרון לחללי השואה או י’ בטבת, שנקבע על ידי הרבנות הראשית כ”יום הקדיש הכללי” (מקוצר היריעה לא ארחיב בדברים בסוגיה עגומה זו). לדאבון הלב, עבור יהודים רבים בארץ ובעולם זיכרון השואה הוא זיכרון פסיבי וחסר משמעות ערכית המשפיעה על אורח חייהם. חוששני שעתיד זה צפוי גם ליום ד’ באייר, יום הזיכרון לחללי צה”ל (בעיקר בתפוצות). לימים אלו עדיין חסר “נרטיב” הסיפור הגדול, שיתומצת במגילה – “מגילת השואה” ו”מגילת עצמאות ישראל”, שיהיו חלק מהריטואל הדתי, ברוב בתי הכנסת בארץ ובתפוצות. בשנת תשס”ה יצאה לאור על ידי מכון שכטר למדעי היהדות וכנסת הרבנים של התנועה המסורתית, “מגילת השואה” מאת פרופ’ אביגדור שנאן, ובעריכת הרב פרופ’ דוד גולינקין המכילה סדר תפילות ליום השואה. זו יוזמה מבורכת. הלוואי שמגילה זו והריטואל הדתי המצורף לה, יהוו בסיס לגיבוש ריטואל דתי שיתקבל על כל הזרמים ביהדות.
פסיביות דרכה להביא לאפתיות והמבוכה רבה, כי זיכרונות פסיביים כאמור נידונים להיעלם. האם נדע להנחיל את סיפור דורנו לדורות הבאים? – ימים יגידו.
שמואל גליק (נולד ב-1948) הוא פרופסור מן המניין וראש מכון שוקן למחקר היהדות ופרופסור לספרות ההלכה ותולדות החינוך היהודי במכון שכטר למדעי היהדות. חוקר פעיל וביבליוגרף של ספרות השאלות והתשובות ומתעד שרידי תשובות קדומים מכתבי יד שלא זכו לפרסום. מחברם של ספרי יסוד בחקר תולדות החינוך היהודי, ספרות המנהגים וספרי ביבליוגרפיה לספרות השאלות והתשובות.
לערך שמואל גליק בויקיפדיה:
www.wikipedia.org\wiki\שמואל_גליק