נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
שבוע שעבר ביום השואה, והשבוע ביום הזיכרון נשמעת צפירה בישראל. אנו נעצרים לרגע של שקט כדי לזכור את הטרגדיה וההקרבה, לקראת חגיגת עצמאותנו, שהושגה לפני 75 שנה לאחר 1,900 שנות גלות.
זה הזמן להתאחד עם זכרם של מיליוני בני עמנו שנרצחו בשואה; לזכור את האלפים הרבים שמסרו את נפשם בהגנה על המולדת ואת אזרחי המדינה הרבים שהיו קורבנות של אויב שמונע מתוך שנאה ונקמה.
בפרשת שמיני, פרשת השבוע שנקראה לפני שבוע, ישנו פסוק אחד יחיד וקצר המשקף את רוח הדברים של ימים אלו. הפסוק, בספר ויקרא, פרק י’, פסוק ג’, מציג שתי תגובות שונות למותם הטראגי הפתאומי של נדב ואביהוא, בני אהרן.
כמנהיג, תגובתו המיידית של משה הייתה לקדש את מותם:
“הוּא אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ, וְעַל-פְּנֵי כָל-הָעָם, אֶכָּבֵד”
רש”י מצטט ממדרש במסכת זבחים בו מוסיף משה שבניו המתים של אהרן היו ראויים יותר מאהרן וממנו, שכן מסרו נפשם כדי לחנוך את המשכן. בפירוש זה, התורה מדגימה לנו את המושג “קידוש השם”.
קידוש שם ה’ בעולם הפך לתגובה היהודית ההיסטורית לרדיפות ולטרגדיה. מנהיגינו משתמשים במושג “קידוש השם” כדי לנחם את הניצולים וכדי להאדיר את הנופלים.
הטרגדיה של אהרון הייתה הרבה יותר אישית מאשר זאת של משה, וכך גם תגובתו בתוך אותו הפסוק:
וַיִּדֹּום אַהֲרֹן – אהרון עמד בשתיקה. בעיני, השתיקה הזו “נכונה”.
יש מקרים בהם המילים ומשמעותן הן בלתי מספקות. השתיקה היא כל מה שיש. ואכן, רש”י משתמש במדרש אחר הקובע שאהרן זכה בשכר על שתיקתו.
כיהודים, אנו יודעים שעלינו לדבר ולחפש משמעות באמצעות מילים. ללמוד וללמד. לימודי השואה הם תגובה יהודית לטרגדיה שלנו. מילירדי מילים של מחקר פורסמו על השואה. את אלה, אנו לומדים ומלמדים בבתי ספר ובמוסדות להשכלה גבוהה ברחבי העולם: “ללמוד וללמד”. עם זאת אנו לומדים ומלמדים בידיעה שכל המחקר בעולם לעולם לא יוכל לספק תשובה מספקת לשאלה הפשוטה: “למה?”.
ללא תשובות מספקות וזמינות לצרות, מנהיגים לעתים מציעים לעם סוג שלישי של תגובה. דוגמא לסוג זה של תשובה ניתן ללמוד מן ההפטרה של פרשת שמיני, בספר שמואל ב’. תוך כדי הובלת ארון הברית, עוזא נפגע ומת כאשר הוא אוחז בארון הברית כדי למנוע ממנו ליפול ארצה. תגובתו של דוד המלך למותו הבלתי מוסבר של צעיר תמים וגיבור היא לכעוס על אלוהים.
בניגוד לדוגמא של משה לקידוש השם לנוכח קשיים, לעיתים מנהיגים משתמשים בכעס ובזעם כדי להניע את העם. חלקם ממהרים להאשים אויב ולפעמים אף מזהים שעיר לעזאזל בחסרה כדי להפנות אחים אחד נגד השני ובכך לחלל את שם ה’, וזה, בדיוק ההפך מ“קידוש השם”.
למרגלות הכרמל, המית אליהו בחרבו את 400 נביאי הבעל שאותם כבר הביס. אך הוא לא מצא בקנאתו ובהמתת המון הרשעים את האמת ששאף לו. לכן הרחיק אליהו אל השקט של הר סיני, ושם מצא את שלוות נפשו בקול הדממה הדקה של אלהים.
הלקח המשותף ל“וידום אהרון” ולמעשה קנאתו של אליהו: יש קודם לשתוק ולהקשיב לפני שמגיבים בכעס ובהאשמות. זו העונה שבה עוצרים לרגעים של שקט ולהאזנה שקטה, לסיפורים של ניצולי שואה ומשפחות שכולות. אנו מרכינים ראש ומקשיבים, מרווים בהשראתם ומקבלים פרספקטיבה גם על צרותינו.
החיפוש אחר האמת ותשובות לזמנים קשים אלו מתחיל בשתיקה ובקשב.
לצפייה בסרטון באנגלית:
שבוע טוב וחג העצמאות שמח משכטר