"בארבעה עשר לסיון אחידת מגדל צר" (ובעברית: בארבעה עשר בסיוון נכבש מגדל צור) – על פי מגילת תענית, היום – י"ד בסיוון – נכבש מגדל צור ועל כן זהו "יום טוב".

מגילת תענית היא חיבור קצר בשפה הארמית שחובר בסוף ימי בית שני. המגילה היא רשימה של 35 מועדי שמחה שנקבעו בעקבות ניצחונות או הצלה מגזירה של עם ישראל, בתקופת בית שני. על פי המגילה, בימי שמחה אלו אין צמים ואין מספידים בהלוויות.

המגילה היא המקור החז"לי הקדום ביותר המצוי בכתב, והמקור הכתוב היחיד (מלבד התנ"ך) שהיה לפני התנאים והאמוראים. מכיוון שהמגילה הייתה מקור כתוב, היה לה טקסט מוסמך, וחכמי המשנה והתלמוד יכלו לדקדק בלשונה.

המאורעות שמצוינים במגילה משתרעים, ככל הנראה, על פני כ־500 שנה, מבניית חומת ירושלים בימי עזרא ונחמיה (במאה ה־5 לפני הספירה) ועד לביטול גזירותיו של הקיסר קליגולה, סמוך לחורבן הבית השני.

איסורי התענית של מגילת תענית נשמרו עד סוף תקופת התנאים, ובמאה ה־3 חדלו לנהוג לפיה. בתלמוד הבבלי מובאת מחלוקת תנאים בין רבי מאיר ורבי יוסי ביחס לתוקפם של המועדים הללו לאחר חורבן בית המקדש. בסופו של דבר נפסק שמגילת תענית בטלה, והמועדים הנמנים בה אינם נהוגים כיום (חוץ מחנוכה ופורים).

מגילת תענית מחולקת לשני חלקים: המגילה, הכתובה ארמית, ונספח פרשנות בעברית – ה"סכוליון" (ביוונית: "פרשנות"). במשך דורות רבים לא הכירו את ההפרדה בין המגילה לסכוליון. ההבדל התברר רק במאה התשע עשרה על ידי רבנים וחוקרים שעסקו במגילה.

המגילה היא רשימה של תאריכים ושל מאורעות משמחים שקרו בהם. סדר המועדים במגילה הוא לפי חודשי השנה, ולא לפי התרחשותם ההיסטורית. מדוע נכתבה המגילה?

השערה אחת היא שהמגילה נועדה לתעד את הימים שבהם נעשו ניסים לעם ישראל. יש הטוענים שמטרת כתיבת המגילה היא הלכתית, ונועדה לקבוע את הימים המותרים והאסורים בתענית ובהספד (ועל כך מלמד סידור המועדים על פי לוח השנה ולא בצורה כרונולוגית של סדר התרחשות האירועים). כיום מרבית החוקרים מסיקים שהמגילה היא מסמך היסטורי שנכתב מתוך תפיסה קנאית־לאומית־פרושית בימי המרד.

הסכוליון, שנכתב בשפה העברית, הוא פירוש והרחבה של המועדים שבמגילה, ונתחבר לאחר כתיבת המגילה. מן הסכוליון שרדו שלושה חיבורים שונים: סכוליון נוסח פרמה, סכוליון נוסח אוקספורד, וסכוליון נוסח הכלאיים. נוסח פרמה ונוסח אוקספורד הם חיבורים קדומים, מהמאות הראשונות לספירה. נוסח הכלאיים הוא חיבור מראשית האלף השני לספירה שאיחד בין המסורות שהיו בשני הנוסח הקדומים, והוסיף עליהם ממקורות אחרים.

הפרשנים והחוקרים חלוקים על משמעותו של משפט הסיום של המגילה: "להן אנש דאיתי עליהו אסיר בצלו" (לבד איש שבא עליו איסור בתפילתו), אך מוסכם שהמשפט פוטר אנשים מסוימים מאיסור התענית וקובע סייג למשפט "אלו הימים שאסורים בתענית". כלומר, האיסורים אינם חלים על אדם שנדר תענית קודם שנכתבה מגילת תענית או על מי שנדר נדר תענית כללי.

נדגיש שבימי השמחה שבמגילה נכללים גם ג' בתשרי וי"ג באדר, שרק מאוחר יותר נקבעו כימי תענית (צום גדליה ותענית אסתר) כנהוג בימינו.

ומה אירע בי"ד בסיוון? על פי הסבר הסכוליון כיבוש מגדל שרשן (לימים קיסריה). ההסבר הרווח הוא שמדובר בכיבוש מגדל שרשן על ידי אלכסנדר ינאי. יש שהציעו שמדובר בבנייתה של קיסריה על ידי הורדוס, בעוד שעל פי ספר מקבים הכוונה לכיבוש בית צור בידי שמעון התרסי (למרות שאין ידיעות היסטוריות על החשיבות שיוחסה לעיר בתקופת החשמונאים).