מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

הפוליטיקה הנקמנית – פרשת מטות

במדינות דמוקרטיות בנות זמננו, דחף הנקמה מניע את הפופוליזם שתופש מקום מרכזי בפוליטיקה. תופעת הפופוליזם מאפיינת משטרים דמוקטיים מאז ומעולם. הסטוריונים יוונים ורומאים תיארו היטב את כוחו של דחף הנקמה להטות מדינות ולהפיל משטר דמוקרטי.

המנהיג הפופוליסטי מנצל את הפגיעה, אמתית או מדומה, שסובל ממנה קבוצת אזרחים, ומאשים את האליטות או קבוצה אחרת (אמיתית או מדומה) כגורם לכאבם, בכדי לבסס את כוחו. זה לא מקדם אותם, אין בזה שום תיקון, אך לראותם את האליטות מתוסכלות ומנוצחות מספקת לתומכי הפופוליסט שמחה וסיפוק רגעית – כמו סם ממכר.

היכולת לפגוע באליטות היא לחמו של המנהיג הפופוליסטי שמזין את הפופולריות שלו. כמו כן האליטות מוצעות לפעמים על ידי רצון לנקום בפופוליסט. הרשעת מנהיג פופוליסטי בבית משפט גורמת גם להן אקסטזה כשבדמיונם הם רואים את הפופוליסט כאסיר בכלא, וכניצחון הצדק על הרשעות במדינה. האמת שגם בזה אין הרבה תועלת.

הנקמה בצד השני מתמכרת ומזינה את עצמה. אין בה תיקון אך יש בה הרבה שמחה. כביכול התורה ברורה בנושא:

בויקרא י”ט כתוב “לא תקום ולא תטור את בני עמך ואהבת לרעך כמוך אני ה'”. אסור לנקום בבני עמך. מדובר בליבה של קדושת עם ישראל. אין הצדקה בנקמה בתוך העם.

לעומת זאת יש בתהילים נ”ח “ישמח צדיק כי חזה נקם, פעמיו ירחץ בדם הרשע” ובתהילים קמ”ט “רוממות אל בגרונם חרב פיפיות בידם לעשות נקמה בגוים”. רבות הפנים בתורה, וגם בתהילים הדחף הטבעי לנקמה מוצג כגורם לשמחה מוגברת. אך מה שחשוב בתהילים היא שהמשורר מכוון את הדחף. יש לעתים הצדקה לנקמה המכוונת לרשע ולאויב שעשה נזק בזדון.

בפרשת מטות (במדבר פרק ל”א ) ה’ מצווה את משה לנקום במדיינים כמעשה האחרון שלו לפני מותו. הסיפור הוא ההמשך לנרטיבה שנקטעה בתחילת פרק כ”ו, על פיתוים המינית של הגברים הישראלים בידי בנות מואב ובנות מדין, שהוביל לעבודת אלילם ב”בעל פעור” ולחילול המשכן ע”י בן ישראל ובת מדין. כזכור פנחס בן אלעזר הכהן לוקח רומח בידו והורג את שניהם. במעשה זה חרון אפו של ה’ נרגע והמגפה שפרצה במחנה ישראל נעצרה. ה’ מכריז על בריתו עם פנחס ומצווה את משה לצרור ולהכות את המדינים.

הסיפור נקטע באמצע הפסוק הראשון בפרק כ”ו ופתאום חוזר בפרק ל”א כאילו כלום לא קרה.

מרים ואהרון כבר מתו במדבר ולמשה סופר שהוא לא ייכנס לארץ המובטחת. כאן מזכיר ה’ למשה שעליו “לנקום נקמת בני ישראל מאת המדינים”. הוא שולח צבא שבראשו עומד פנחס הנוקם הצעיר. הם הורגים את כל הגברים כולל המלכים וביניהם בילעם, אותו בילעם שנשלח אל בני ישראל לקלל אותם אך בסוף בירך אותם (“מה טובו אהליך יעקב”). אז הוא חוזר הביתה. למרות מה שכתוב בספרי ובמדרש, שהוא זמם את פיתוים של בני ישראל בידי בנות מואב ומדין, אין שום אנדיקציה בפרק כ”ד לרשעתו. בני ישראל היו צריכים לכבד אותו, לא לנקום בו! אז בפרק ל”א הוא כועס על צבא פנחס מפני שלא השלימו את הנקמה ומרשיע את בילעם שלפי הגרסה הקודמת עשה רק טוב והלך הביתה כדי להצדיק את רצח הנשים והזכרים הקטנים. רק הבתולות יחיו ויותרו (מינית) לחיילים, אולי כתמריץ לחיילים להשלים את הנקמה של משה. אפילו אם חלק מן הנשים היו אשמות, במה אשמים הילדים הקטנים? עם חלוקת הביזה, הנקמה היא שלמה, משה יכול להיאסף בשלום אל עמו.

הנרטיבה המזעזעת מטרידה עד לנשמתי, אך יש קריאה אחרת שבה ניתן לגלות בחזרה לסיפור המדיינים ןבפרק ל”א מסר אחר. ה’ מפעיל את משה לנקום את נקמת בני ישראל “מאת” המדיינים. שמו לב מפרשים שהנקמה אינה “ב”מדיינים אלא “מאת” המדינים. הרמז הוא לזדונם של המדינים נגד עם ישראל. הנקמה היא מידת הדין המוצדקת בגלל הנזק שנגרם לעם ישראל.

אך משה הולך רחוק מעבר למנדאט שנתן לו ה’. כשהוא מדבר עם העם, הוא קורא להם לתת “נקמת יהוה” במדיינים. הוא שולח את פנחס הנקמן המתלהם בראש הצבא, ולאחר חזרת הצבא מניצחון מצווה על רצח השבויים כולל כל הנשים והזכרים הקטנים. אין בזה מידת הדין אלא נקמה לשמה.

אולי זאת הסיבה האמתית שבגללה משה לא נכנס לארץ המובטחת. נראה לי שהנקמה הקיצונית של משה הייתה הרבה יותר חמורה מהכאתו בסלע! משה מראה כאן שהוא כבר לא מסוגל לשפוט בין נקמה כמידת הדין לנקמה לשמה. הוא לא ראוי להמשך שליחותו. תם זמנו כנביא ומנהיג.

לאורך ההיסטוריה וגם בימינו, מנהיגים רבים השתמשו בשם האל וניצלו את דחף הנקמה ולהניע עמים במעשים אכזריים והרסניים. אין בזה תיקון, ומבין הקולות ברבים שבהם מדבר ה’ בתורה, סיפור הנקמה מאת המדינים מכריז בצורה ברורה: לא בשמי!

שבת שלום משכטר

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.