לכבוד עונת החתונות שבעיצומה אנחנו מייחדים רשומה קצרה ל"אבני החופה"; הידעתם שבקהילות היהודיות בגרמניה עד למלחמת העולם השנייה נהג החתן לשבור את הכוס על אבן חופה, ולא לדרוך בעוצמה על כוס המונחת על הקרקע? (היו אף שנהגו לכרוך בד מתחת האבן, כדי ששברי הזכוכית לא יתפזרו לכל עבר.)

אבן חופה (בגרמנית־יידית "חופה שטיין" Chuppastein או Hochzeitsstein וגם Traustein) היא לוח אבן שנקבע בקיר הפונה לירושלים בבתי כנסת רבים בגרמניה בימי הביניים כדי לשמש למנהג שבירת הכוס לזכר חורבן בית המקדש במהלך טקס הנישואים.

לאחר שבירת הכוס היו קוראים משתתפי הטקס "מזל טוב". באבני החופה היה נהוג לחרוט סימן של כוכב או מגן דוד, ובמרכז נחקקו האותיות מ"ט (ראשי התיבות: מזל טוב). על אבנים אחדות נחקקו ראשי התיבות "קש וקש, קח וקכ" על פי הפסוק מספר ירמיהו לג, יא: "קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה".

ערב עליית הנאצים לשלטון בגרמניה, אבני חופה היו מצויות ב־400 בתי כנסת בגרמניה. האבן העתיקה ביותר שנשתמרה עד ימינו היא אבן משנת 1660 הנמצאת בעיר הוכנברג. לאחר ליל הבדולח (1938) נותרו כ־20 אבנים שלמות.

ייתכן שמנהג אבני החופה הושפע מן התרבות המקומית. משפחות אצולה בצפון אירופה נהגו לחרוט במשקופי אבן את ראשי התיבות של הזוג הטרי, כמעין תיעוד לנישואים וסימן למזל טוב.

עדויות לאבן החופה ניתן למצוא ביצירותיו של הצייר היהודי הגרמני מוריץ דניאל אופנהיים (1800–1882), שזכה לכינוי "הצייר היהודי הראשון בעידן המודרני".

נוסיף שכוס הזכוכית שהוטחה על אבן החופה נקראה "גוטרהולף", ולא הייתה כלל כוס יין, אלא כלי עגול בעל צוואר ארוך ומתפתל, דמוי בצל. בכתביו של המהרי"ל [ר' יעקב בן משה הלוי סג"ל מולין (1363–1427) רבה של מגנצא, ראש הישיבה בה ואבי מנהגי יהדות אשכנז] נכתב כי "לבתולה נוטלין צנצנת שפיה צר לאמר עדיין בתולה היא", ומכאן צורת הכוס הייחודית ליהדות גרמניה.

בתמונה: אבן חופה בבית הכנסת העתיק של הקהילה היהודית באפינגן במדינת באדן וירטמברג בגרמניה. צלם Peter Schmelzle באמצעות ויקישיתוף