"כי באמת האדם נקרא 'עץ השדה', דכתיב "כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה" (דברים כ, יט), רק שהוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה תקוע בארץ, ואילו האדם שרשו למעלה, כי הנשמה היא שורש שלו, והיא מן השמים. והידיים הם ענפי האילן, והרגליים הם ענפים על ענפים, גופו עיקר האילן. ולמה הוא אילן הפוך, כי העץ שורשו למטה, כי העץ חיותו מן האדמה, והאדם חיות נשמתו מן השמים…" (המהר"ל, ספר נצח ישראל – פרק ז)

ביום י"ח באלול השס"ט (1609) – היום לפני 416 שנים – נפטר רבי יהודה ליווא בן בצלאל, המוכר בכינויו המהר"ל מפראג (מורנו הגדול רבי ליווא). המהר"ל היה רב, פוסק הלכה, פילוסוף והוגה דעות, מגדולי ישראל הבולטים בעת החדשה המוקדמת. הוא נודע בבקיאותו הרבה בתלמוד, בספרות האגדה המדרשית ובקבלה, והיה בקי גם בפילוסופיה האריסטוטלית, באסטרונומיה ובמדעים של תקופתו. המהר"ל היה גם מנהיג רוחני־פוליטי והיה מקורב לרודולף השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה.

בימים אלו של זמן אלול, בחרנו לייחד רשומה זו לתפיסת האדם על פי המהר"ל; לשיטתו, האדם – כמו היקום – מתחלק לשלושה חלקים עיקריים: הגוף ויצריו, הנפש ורגשותיה והשכל ותובנותיו. בהתאמה ובהקבלה לעולמות במיסטיקה היהודית, כל חלק באדם נלקח מאחד העולמות, והאדם מחבר בתוכו את היקום כולו ומהווה למעשה מיקרוקוסמוס.

על פי המהר"ל השכל הוא מהות רוחנית־נשמתית שמתגלה בתבונתו של האדם וקיימת רק אצלו מבין כל הברואים. בנוסף, לאדם מהות אלוהית שנקראת "צלם אלוהים" ובלשונו – "אור וניצוץ אלוהי נבדל דבק באדם". בשל הפוטנציאל האלוהי שטמון בו האדם יכול לשלוט על הטבע, דוגמת נביאי ישראל בתקופת המקרא. המהר"ל הוסיף שזקיפות קומתו של האדם בניגוד לכל שאר היצורים החיים, איננה סתם סממן חיצוני, אלא היא מסמלת עניין מהותי לפיו האדם הוא מלך בעולמות התחתונים, כשם שהקב"ה מלך בעליונים.

כלומר, האדם של המהר"ל (כפי שהוא מתארו בספריו "דרך חיים" ו"נתיבות שלום") מובחן מכל מעשי הבריאה: בעוד שהיצורים הארציים הם חסרים והיצורים העליונים שלמים – ושניהם אינם יכולים להשתנות –  האדם נברא חסר אך יש בו כוח להשלים את עצמו.

האדם נברא עם מעלותיו הייחודיות, והוא יכול להשלים את עצמו על ידי "הוצאת עצמו לפועל" – בדיוק כפי שהאיכר יכול לעבד את הקרקע ולהצמיח מיני צמחים ופירות, כך יכול האדם להצמיח את עצמו. ועל כן השם "אדם" נגזר מן המילה "אדמה", מאחר שלאדם יש "מנוע" פנימי שדוחף אותו לעבר מימוש הפוטנציאל שלו והוא הנשמה, החלקיק האלוהי שבו, ששואף לחזור ולהתחבר אל מקורו ואל בוראו.

נוסיף שהמהר"ל ראה את הטוב כמידה עצמית של האלוהות, ואילו את הרע כתופעת לוואי של בריאת העולם הפיסי, שאין בו ממשות אלא הוא מוגדר כהיעדר וכחיסרון, וכצל המלווה את האור.

שנדע להוציא עצמנו אל הפועל בשנה המתחדשת עלינו, לראות את האור ולהתחבר אל החלקיק האלוהי שבנו.