חודש אלול הוא תקופה של שינוי ושל התחדשות. הימים הולכים ומתקצרים, שנת הלימודים בגני הילדים ובבתי הספר מתחילה, ובמסורת היהודית הגיעה העת להתבוננות עצמית ולשינוי. בין השנה היוצאת לשנה הנכנסת, נברך כמדי חודש את ברכת הלבנה:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם.
אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים. וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם.
חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם.
שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם.
פּוֹעֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ.
עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ. וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ:
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ. מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים

ברכת הלבנה (קידוש לבנה) היא ברכה מיוחדת שנאמרת בחציו הראשון של החודש העברי, בזמן ראיית הלבנה ההולכת וגדלה בשמיים, והיא אחת מברכות הראייה שיש לברך על תופעות בטבע. יש הנוהגים להוסיף אחרי הברכה פרקי תהילים וקטעי תפילות שונים. לדעת הראשונים ובהם הרמב”ם ניתן ורצוי לברך על הלבנה מיד בתחילת החודש ברגע שרואים אותה לראשונה. על פי הקבלה והשולחן הערוך ראוי לברך רק לאחר שעברו שבעה ימים שלמים ממולד הירח. ויש הנוהגים לברך רק שלושה ימים ממולד החודש, דוגמת האשכנזים הלא-חסידים, וקהילות מרוקו וגאורגיה,

במקומות רבים נהגו לברך את הלבנה דווקא במוצאי שבת מכיוון שבשעה זו “האדם מבושם ובגדיו נאים”(מסכת סופרים, כ, הלכה א), ורק בזמנים ובמקומות שאין עננים שמסתרים את הלבנה.

על פי התלמוד התחדשותה של הלבנה מסמלת את העם היהודי; כשם שהלבנה מתחדשת ודועכת מדי חודש וחודש, כך גם עובר העם היהודי במהלך ההיסטוריה תקופות שפל וגאות. מחזוריות זאת עתידה להמשך עד לגאולה העתידה שבה יזכה עם ישראל למעמדו הראוי, בדומה ללבנה שנבראה שווה לשמש בעוצמת אורה, אך הפכה לאחר מכן למשנית בחשיבותה לשמש, ועתידה לחזור למעמדה הראשון. (תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס, עמוד ב; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף מב, עמוד א.)

ברוח זו נבקש בחודש הזה שנצא מתקופת השפל שליוותה אותנו למן ראשית השנה, ושנתקרב אל הגאולה.

בתמונה: יהודים מברכים ברכת הלבנה, פירט (גרמניה),1738