על פי "סדר עולם רבה" ביום כ"א בסיון (היום, לפני אֵי אָז שנים) לקתה מרים הנביאה אחות משה בצרעת: "וְהֶעָנָן סָר מֵעַל הָאֹהֶל וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג" (במדבר יב, י). בין אם מרים לקתה בצרעת בכ"א בסיוון או במועד אחר, המחלה היא עדות לחטא ולעונשו – כפי שקראנו בשבת, כל אחד בביתו, בפרשת השבוע.

סדר עולם ("סדר עולם רבה") הוא חיבור שעוסק בכרונולוגיה היהודית מימי אדם הראשון ועד חורבן בית שני ומרד בר כוכבא, המבוסס על מסורות ודרשות. על פי המסורת כתיבת הספר החלה בתקופת התנאים. הספר היה ידוע כבר בתקופת התלמוד, והוא מוזכר בו פעמים אחדות בציון מפורש או ברמז. בהמשך הוא נזכר בכתבי הראשונים (בין המאה ה-11 והמאה ה-15 בקירוב), וניתן להיעזר בו להבנת הכרונולוגיה, להבנת מדרשי חז"ל ובפרשנות של פסוקים מקראיים.

על פי הסיפור המקראי, מרים ואהרן "הילכו רכיל" על האישה שלקח אחיהם משה, והתלוננו על התנהלותו. על כן, מורה האל לשלושת האחים: משה, אהרן ומרים לצאת אל אוהל מועד. לאחר צאתם הוא קורא בשנית לאהרן ולמרים ומוכיח אותם על שהשוו בין נבואתם לנבואת משה. בעקבות חרון אפו של האל, חולה מרים בצרעת ואהרן מבקש ממשה להתפלל לרפואתה. בסופו של דבר, מרים נרפאת כעבור שבעה ימים בידוד.

חז"ל כורכים את הסיבות לעונש הצרעת בלשון הרע: אמר רבי חנינא: "אין הנגעים באים אלא על לשון הרע. אמרו חכמים: תדע לך שהנגעים על לשון הרע, הרי שמרים הצדקת על ידי שדיברה לשון הרע במשה אחיה דיברו בה הנגעים. סימן לכל בעלי לשון הרע. הווי: זָכוֹר, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה ה' אֱלֹהֶיךָ לְמִרְיָם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. והרי דברים קל וחומר: מה מרים שלא דיברה אלא בפניו של משה ולהניתו של משה (שיחזיר את אשתו) ולשבחו של מקום ולבניינו של עולם, כך נענשה, כל במדבר בגנותו של חברו ברבים על אחת כמה וכמה." (דברים רבה, ו)

רש"י מסביר שמרים נענשה (ולא אהרן) כיוון שהיא דיברה ראשונה, ככתוב "וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה". הפועל "וַתְּדַבֵּר" מעיד על כך שמרים יזמה את השיחה והובילה אותה. גם רבי אברהם אבן עזרא מבין את הכתוב כך שהיא הייתה הדוברת, ואהרן הסכים או החריש.

ומהי הצרעת המקראית? בימינו מוגדרת הצרעת כמחלה זיהומית חיידקית. למרות הדעה הרווחת, היא אינה מחלת הנסן (התעבות העור). יש חוקרים שטוענים שהסימנים בויקרא פרק יג מעידים דווקא על פסוריאזיס (ובהתחשב בעובדה שמרים החלימה תוך שבוע).

כך או כך, במקרא חולי צרעת הורחקו מהקהילה, היו משולים למתים, וחיו בבידוד ובנידוי. המחלה עצמה קיבלה משמעות דתית ונתפסה כעונש אלוהי על חטאים שונים: מרים נדבקה בצערת, עוזיהו מלך יהודה היה מצורע (דברי הימים ב', כו, יט); צרעת נעמן דבקה בנערו של אלישע (מלכים ב', ה, כ), ובסיפור מצור שומרון (מלכים ב', פרק ז) מסופר על מצורעים שחיו מחוץ לעיר שומרון, חייהם היו הפקר וכניסתם הייתה אסורה בימי שלום ובימי מלחמה.

ריפוי החולים מצרעת נחשב במקרא לנס. כלומר, סיפורי המקרא מדגישים כי המחלה והרפואה הם בידי האל: המחלה נתפסה כעונש, והריפוי היה חסד האל.

נוסיף שבתום שבעת הימים מחוץ למחנה, מרים נאספה בחזרה לעמה. כלומר, הסופר המקראי מנגיד בין נטישה לחזרה: המצורע ננטש ונחשב למת, רפואתו ושובו לחברה נתפסים כלידה מחדש.