פרשת לך לך פותחת בפסוק הידוע (בראשית יב, א): “ויאמר ה’ אל אברם: לך-לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך” ודרשו על-כך בבראשית רבה פרשה ל”ט: “אמר רבי לוי: שני פעמים כתיב ‘לך-לך’, ‘לך-לך’, ואין אנו יודעין איזו חביבה – או ראשונה או שנייה”. רבי לוי הבחין בכך שהביטוי ‘לך-לך’ מופיע סך הכל פעמיים במקרא כולו, בפרשת לך-לך בבראשית י”ב ובפרשת העקידה בבראשית כ”ב. הוא אומר “אין אנו יודעין איזו חביבה” והוא אינו מכריע ביניהם.

ברם, דברי רבי לוי מובאים בנוסח אחר בבראשית רבה פרשה נ”ה, ושם יש תשובה לשאלה איזו חביבה. והרי תרגום עברי חפשי של המדרש בארמית: “אמר ר’ לוי… ממה שכתוב ‘ולך לך אל ארץ המוריה’ הווי אומר שנייה חביבה מן הראשונה… ר’ חייא רבה ור’ ינאי: אחד אמר למקום שהוראה יוצאת לעולם והשני אמר: למקום שיראה יוצאת לעולם, ובדומה הורו ר’ חייא רבה ור’ ינאי: אחד אמר: למקום שאורה יוצאת לעולם והשני אמר: למקום שהמורא יוצא לעולם.”

כלומר ה”לך-לך” הראשון בפרק י”ב מסמל את הציונות ואהבת ארץ ישראל וה”לך-לך” השני מסמל את היהדות והחינוך היהודי, ולדעת רבי לוי בפרשה נ”ה היהדות חביבה מהציונות.

במחילה על כבודו, ברצוני לחלוק. בימינו, היהדות והציונות חיוניות באותה מידה.

בשבוע שעבר התקיים הקונגרס הציוני העולמי ה-38 בהשתתפות צירים מכל העולם. תיאודור הרצל כינס את הקונגרס הציוני הראשון בבאזל בשנת 1897 וזה אחד מן הדברים שהוביל להקמת המדינה. אכן, הקמת המדינה היא אחד מהנסים הגדולים בתולדות עמנו וקיבוץ גלויותינו הוא כמעט ללא תקדים בתולדות האנושות. אבל “לך-לך מארצך” בלבד איננו מספיק. אדגים את הסכנה של ציונות בלי יהדות בעזרת שלושה סיפורים. הסיפור הראשון קרה לי בשדה התעופה בן-גוריון לפני כמה שנים.

הפקידה מאחורי הדלפק אמרה לי בעברית צחה: אני רואה מהמסמכים שלך שאתה פרופסור – פרופסור למה?

השבתי: לתלמוד.

היא שאלה: מה זה תלמוד?

השבתי: זהו פירוש לתנ”ך בעשרים כרכים, שיש בו הלכות, אגדות ומנהגים.

היא שאלה: האם זה כמו הברית החדשה?

השבתי: לא, והסברתי כמה מההבדלים.

היא אמרה: אבל זה נכתב בתקופת התנ”ך, נכון?

השבתי: לא, זה נכתב כאלף שנה אחרי תקופת התנ”ך.

ואז שאלתי אותה: תגידי, את לא למדת ‘תושב”ע’ בבית הספר?

והיא השיבה:  כן. למדנו, אבל זה לא היה רציני ומי זוכר!

הסיפור השני פורסם באתר של הספרייה הלאומית לפני ראש השנה (16.9.20) במאמר “מי את שלומית ולמה את בונה סוכה?” מתברר שנעמי שמר בנתה את שירה הידוע “שלומית בונה סוכה” מסביב לשמה של שלומית, הבת של חברים שלה. כשדברו עם שלומית המבוגרת היא אמרה: “סוכה של ממש אף פעם לא בניתי”. כמה עצוב שצברית שגדלה במדינת ישראל לעולם לא בנתה סוכה, מכיוון שמישהו החליט שסוכה המסמלת את נדודינו במדבר ואת חג האסיף שייכת ל”דתיים”.

הסיפור השלישי מתרחש כל שנה בחידון התנ”ך ביום העצמאות. כשחידון התנ”ך נוסד בשנת 1963, המשתתפים היו דתיים וחילוניים גם יחד, אבל במרוצת הזמן זה הפך לחידון התנ”ך לדתיים בלבד, אכן, כששגיב לוגסי זכה בתואר חתן התנ”ך  בשנת 2017 הכותרת בעיתון הייתה: “לראשונה זה 30 שנה: חתן תנ”ך חילוני”. איך יתכן שהתנ”ך, ספר הספרים של העם היהודי, הפך לספר של “דתיים” בלבד?! 

זה מה שקורה כשרוב היהודים במדינת ישראל לומדים “לך לך מארצך” בלבד ואינם לומדים “לך לך אל ארץ המוריה”.

מצד שני, “לך-לך אל ארץ המוריה” בלבד איננו מספיק. כולנו עדים למה שקרה בציבור החרדי מאז קום המדינה. היום, יש למעלה מ-60,000 בחורים ומבוגרים שמשתמשים בלימוד תורה כתירוץ לא לשרת בצבא ויש אחוז גבוה שאינו עובד, מכיוון ש”תורתו אומנותו”.

לשתי הקבוצות אנו אומרים: לא זו הדרך! רבי לוי צדק בבראשית רבה פרשה ל”ט: “לך-לך, לך-לך ואין אנו יודעין איזו חביבה” כי שניהם חביבים: ציונות בלי יהדות היא חצי מן הסיפור שלנו; יהדות בלי ציונות היא חצי מן סיפור שלנו. מערכת החינוך במדינת ישראל חייבת לחנך לשניהם ולגשר על הפער שקיים ביניהם.

המאמר פורסם באתר ישראל היום ביום חמישי 29 באוקטובר 2020