מסכת אבות מייחסת לרבי עקיבא את האמרה הידועה: “הכל צפוי והרשות נתונה”. לכאורה יש לנו בחירה חופשית! אך המילים האלה הן תרתי דסתרי, סוג של אשליה: אם הקדוש ברוך כבר יודע את עתידנו, איפה נמצא המרחב לחופש פעולה? לא ניישב את הסתירה, אך אולי נוכל לנתח את המשפט ולהבין את כוונתו.

פרשת השבוע, ‘לך-לך’, מציגה דוגמה לבחירה. כשהרועים של אברהם ושל אחיינו לוט רבים על אדמה, אברהם מזמין את לוט לבחור בין שתי חלופות על מנת ליישב את הסכסוך: “אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה. וַיִּשָּׂא לוֹט אֶת עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן כִּי כֻלָּהּ מַשְׁקֶה לִפְנֵי שַׁחֵת ה’ אֶת סְדֹם וְאֶת עֲמֹרָה, כְּגַן ה’ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם…וַיִּבְחַר-לוֹ לוֹט אֵת כָּל כִּכַּר הַיַּרְדֵּן…”. כדאי לשים לב: אברהם מציע ללוט לבחור ימין או שמאל, אך לוט אינו שוקל בין שתי חלופות. רש”י מביא את המדרש: “כמו אדם שבוחר את כתובת אמו”, לוט רץ לקחת את ירושתו המוכרת והנוחה לו, ולא טרח לבחון את החלופות. 

השבוע נלך לקלפי לבחור בין מפלגות ומנהיגים. מחקרים מראים שלאישיות שלנו, לנטיות הטבעיות והנרכשות, יש תפקיד מכריע בעמדות הפוליטיות שלנו. אמנם ניתנת זכות לבחור, אך אנחנו כמו לוט נצביע לאפשרות המוכרת והנוחה. רק מיעוט קטן יבחן את החלופות וישקול לחצות קווים פוליטיים. 

הפסיכולוג האבולוציוני סטיבן פינקר טוען שאם האדם הקדמון היה רואה, שומע או מריח את מלוא מנעדי הצבעים, הצלילים והריחות בסביבה, הוא לא היה יכול לזהות סכנות או לספק את צרכיו הבסיסיים והחיוניים להישרדותו. אמנם התפתחות המוח האנושי הרחיבה את הדעת, אך ברגע של בחירה – לחושים שלנו עדיין יש תפקיד מכריע.

כמו כן, התרבות והסביבה שבהן אנחנו גדלים פועלות כמסנן, שמגביל את טווח האפשרויות שביכולתנו לשקול בעת קבלת החלטות. או כפי שכתב המשורר שאול טשרניחובסקי: “האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו”. 

חינוך טוב יכין אותנו לבחור ולהרחיב את אופקי הדעת, וטכנולוגיה יוצרת כלים לניתוח החלופות, אך רק בעירבון מוגבל. בסוף הרוב יבחר בין חלופות מוכרות בלבד. 

יש מקרים שבהם החלופות אינן עומדות בקנה מידה של שיפוט, כשמנעד החלופות מתרחב ללא היכר ומוביל לפרדוקס. במצבים אלה, ברגע של קבלת החלטה, על מה סומכים? 

בשבוע הבא נקרא את סיפור העקידה המספק שתי חלופות קיצוניות הנראות כפרדוקס: או שאברהם יציית וישחט את בנו, שנולד על מנת לקיים את הבטחת האלוהים אליו, או שאברהם ימרוד נגד ציווי האלוהים, שהוא נביאו, על מנת להציל את בנו. החלופות היו כל כך איומות שאברהם הוכרח להיכנע – ולסמוך על אמונתו בלבד.   

לדעתי, המפתח להבנת החלטתו של אברהם בסיפור העקידה נמצא השבוע, בפרשת ‘לך-לך’, בסיפור ברית בין הבתרים. מדובר בפסוק שמפתיע גם בשל העוצמה שלו וגם בגלל הדו-משמעויות שלו: “וְהֶאֱמִן בַּה’ וַיַּחְשְׁבֶהָ לּו צְדָקָה”. האם המשמעות היא שהקדוש ברוך הוא זיכה את אברהם בעבור אמונתו, כמו שפירש רש”י? או לחילופין, שאמונתו של אברהם הייתה שהאלוהים הוא מקור הצדק? לפי הקריאה הראשונה יוצדק האיש המאמין על ידי עמידתו בניסיון. לפי הפירוש השני, כניעתו של אברהם היא בחירה המבוססת על אמונתו באל, שבסוף יפעל בצדק.

שבוע טוב משכטר!