מתוך ההקשר של לוח השנה הישראלי ותקופת הזיכרון בה אנחנו נמצאים, בחרתי להתייחס הפעם ליצירת אמנות שהיא אנדרטה. האנדרטה המכונה “נצר אחרון”, קושרת בין יום הזיכרון לשואה ויום הזיכרון לחללי מלחמות ישראל ובאופן סמלי היא ממוקמת בהר הרצל, בדרך ההליכה שבין יד ושם לבית הקברות הצבאי. האנדרטה מוקדשת לזכרם של מאה שישים ושבעה חיילים שעלו ארצה כניצולי שואה שהיו גם היחידים ששרדו מתוך משפחתם הגרעינית. אותם ניצולים התגייסו לצבא, חלקם מיד עם הגיעם לארץ, ונפלו במלחמות ישראל. שם האנדרטה מתייחס לעובדה שכל אחד מהנופלים היה הנצר האחרון של משפחתו שלא שרדה. בנוסף, כמו הנצר שהוא ענף חדש המתחיל לצמוח, הגעתם ארצה לאחר אסון השואה הייתה תקווה להתחלה חדשה, אך למרבה הצער היא נקטעה במלחמה.

היצירה מורכבת מדמוי של בית שהתפרק לשני חלקים – החזית והמבנה. מוטיב הבית ביצירתו של האמן מיכה אולמן מיוצג על ידי צורה בסיסית של מרובע עם גג משולש. אותה צורה ראשונית של בית המתוארת באופן דומה גם בציורי ילדים רומזת למושגים המקושרים לבית כמו אינטימיות, משפחה, מקלט וביטחון. אלא שהבית ביצירה זו אינו מתפקד. חזית הבית מונחת לצידו והוא פרוץ. חלקו מעל הקרקע ורובו קבור בה. המקום שהיה אמור להיות בית הפך לקבר.

גם חומרי היצירה מדגישים את הדימוי של הבית והקבר ומוסיפים לו קישור למקום. היצירה בנויה מאבן גיר מקומית, המשמשת כידוע לבנייה באזור ובירושלים. בו בזמן מצבות הקבורה בבית הקברות עשויות גם הן מאותה האבן. גם אם הנופלים, אותם מנציחה האנדרטה, לא זכו להקים את ביתם בארץ, מותם קישר אותם למקום. הבית הפרוץ לא מתקיים כבית ממשי אך סמליותו נקשרת לאדמת הארץ.

הצופים הנעים בין שני חלקי היצירה מתבוננים בה מלמעלה כלפי מטה. המבט על קו המתאר של הבית מכניס ממד נוסף. גג הבית נראה כחרטום של סירה או אונייה ומי הגשמים הנאספים בקרקעית המבנה, מחזקים רושם זה. מוטיב הסירה או האונייה מזכיר כי מדובר בעולים חדשים שהגיעו מאירופה לישראל. האנדרטה מנציחה את אלו שנפלו בהגנה על הבית שעדיין לא הספיק לשמש להם ככזה. שמותיהם של הנופלים כתובים על חזית הבית ולצידה מופיעה הכתובת: “הבית שהיה שם – ואיננו. הבית שיכלו לבנות פה – ולא יקום. הם היו נצר אחרון לביתם – ואינם”.

יצירה זו של מיכה אולמן נקשרת לעוד יצירות שלו. המוכרת שבהן היא הספרייה הריקה בברלין המתייחסת לשריפת הספרים שערכו הנאצים במקום בשנת 1933. בשתי היצירות מתבוננים הצופים מלמעלה כלפי בטן האדמה בשתיהן ישנו קישור לשואה ובשתיהן משתבש המראה המוכר של הבית או של חדר הספרייה. יצירה אחרת של אולמן הממוקמת גם היא בגרמניה, מכילה תבנית של סירה המוטבעת בשפת הנהר. עם עליית קו המים היא מכוסה כליל ונחשפת רק עם נסיגתם. גם כאן ישנה התייחסות לתנועת העלייה ארצה וזאת משום שבמעלה הנהר גרה בעבר משפחתו של האמן, שכל בניה ובנותיה הספיקו לעזוב את הבית ולעלות ארצה לפני השואה.

האנדרטה “נצר אחרון” נקשרת בהיבטים רבים ומגוונים להיסטוריה היהודית והישראלית ולשילוב התמידי של צער וכאב עם בנייה והתחדשות.