ערב יום כיפור, הרגע שלפני הסערה. זוהי נקודת זמן של חול שכולה קודש. זהו רגע שבו אימת יום הדין מתקרבת והולכת: הדקה ה-90, ההזדמנות האחרונה. יום הכיפורים עצמו הוא זמן כפרה, אך מה תפקידו של ערב יום כיפור – היום שלפניו?

סדרה שלמה של סיפורים המופיעים בתלמוד, עוסקת ברגע זה.

במסכת ברכות, התלמוד מספר את סיפורו של רב ביבי בר אביי. רב ביבי לומד את ההלכה שיש לקרוא מדי שנה – “שניים מקרא ואחד תרגום” – כלומר יש לקרוא את נוסח התורה פעמיים ופעם אחת לתרגמה לארמית. “ואומר לעצמו: מתי אמצא זמן לקיים את המצווה הזו? אני עסוק בכל יום בכל כך הרבה דברים אחרים”. ועונה לעצמו: “אה, מצאתי פתרון: אקיימה בערב יום כיפור”. בעוד הוא שמח בפתרונו ניגש אליו רבי חייא בר רב מדפתי ואומר לו: “בערב יום כיפור יש מצווה מיוחדת – לאכול. רב ביבי לא מתייאש ומציע כי יקדים את קיום מצווה זו ויצא ידי חובתה ביום אחד – ואז אומר לו סבא אחד (כנראה אחד מן הזקנים שבחבורה) “את המצווה הזו אסור להקדים ואסור לאחר”.

רבים מאתגרי ערב יום כיפור מתחבאים בסיפור הזה. התקווה הנואשת להגיע לערב יום כיפור מוכן ועם זמן פנוי – תקווה שהופכת לפנטזיה ככל שהיום הקדוש מתקרב, וההכנות אליו נערמות. מצד אחד, על האדם לזכור את היותו חומר ולעסוק דווקא באכילה, ובכך ולהתמודד עם צרכים בסיסיים שאינם מאפשרים לו לעסוק בחיי רוח. מצד שני, עצם דחיית קיום המצווה מייצגת את חסרון הרוח עצמו, הדחיינות. רב ביבי לא ממהר עם המצוות שלו, הוא רוצה לדחות אותן לרגע האחרון לפני הדין, לדקה התשעים. הוא מאמין שהוא יספיק הכל ברגע האחרון, ואז אומרים לו: אתה טועה. ברגע האחרון תזדקק לדאוג לכל הצרכים הבסיסיים של הגוף, ולכן גם אז יהיו כל הסיבות הברורות לדחות.

רב ביבי מפיק לקחים מיד, ואומר לעצמו: “אני לא אהיה דחיין. אני אקדים הכל, אני אפנה לי זמן, אני פשוט אעשה את המצווה מהר ומוקדם, וככה יישאר לי זמן לעשות את כל הדברים האחרים שחשובים לי”. אותו סבא שבסיפור, כנראה איש עם ניסיון חיים רב, אומר לו: “מצוות אינן בשביל לצאת ידי חובה. הן נוצרו כדי למלא את החיים במשמעות ובתוכן. אם תלמד כל יום, הנפש שלך תיטען בערך המוסף של לימוד תורה, אולם אם המטרה היא לצאת ידי חובה, כנראה שלכל זה אין טעם.

הבחירה למקם את זמנו של הסיפור בערב יום כיפור מציבה אותנו במרחב של הבקרה העצמית, ומאפשרת לנו ללמוד מרב ביבי איך להסתכל על אופן קיום המצוות שלנו: האם הן “עוד מטלה שיש לעשות” בחיינו העמוסים, או שהן המטלה שמעניקה משמעות וטעם לכל השאר?

סיפור אחר עם סוף עצוב המתרחש בערב יום כיפור הוא סיפורו של רב: לרב, מגדולי ומראשוני אמוראי בבל, יש סכסוך עם קצב אחד. הקצב אינו טורח לגשת לרב ולנסות לפתור את הסכסוך, וכך בערב יום כיפור רב מחליט לגשת אל הקצב בעצמו. בדרכו פוגש אותו רב הונא ומזהירו: “יצאת להרוג”.

למרות הניבוי המאיים, רב בוחר להתמיד בהחלטתו ומגיע אל האטליז. הוא פוגש את הקצב כשהוא מתעסק במלאכתו. הקצב מרים את ראשו ואומר לרב: “אין לי דבר איתך” – כלומר אין לי סכסוך איתך או, אולי, אין לי רצון לדבר איתך. רב לא מספיק להגיב שכן באותו רגע ניתזת עצם מן הבהמה בה מטפל הקצב והורגת אותו.

בסיפור זה יש רק מפסידים: הקצב שלא הצליח לבקש מחילה וחייו נגדעו באחת, ורב שממש כמו שניבא רב הונא, הרג את הקצב באופן עקיף. גם אם אין לו אחריות דתית או משפטית למותו של הקצב, הוא יודע היטב שאילו לא היה ניגש אל הקצב, אילו היה שומע לאזהרת רב הונא, סביר שהקצב היה נותר בחיים.

בעיני גם זה סיפור על דחיינות, אבל הפעם אין מדובר בדחייה של מצוות בין אדם למקום או בין אדם לעצמו, אלא מצוות בין אדם לחברו. הסכסוך בין רב לקצב הלך והתעצם, הלך וצבר מטען רגשי, כי אף אחד מהם לא קידם פיוס. כל אחד נותר במקומו, ולא נע לעבר האחר. רגע לפני יום הדין בוחר רב, אולי מצרכי התיקון שלו-עצמו, ואולי במחווה נדיבה, לנסות לגשר על הסכסוך – אולם הדחיינות הייתה בעוכריו. הסיפור מספר לנו שהדחייה לרגע האמת אינה יוצרת שעת כושר, אלא דווקא מביאה את הסכסוך אל פי התהום.

סיפור שלישי שגם לו סוף עצוב הוא סיפורו של רב רחומי, הרב ששמו בארמית פירושו ‘אהבה’. לרב רחומי יש מנהג קבוע ללמוד תורה כל השנה בישיבתו של רבא במחוזא ולהגיע בערב יום כיפור לפגוש את אשתו. זוהי בחירה תמוהה למדי בהתחשב בכך שיום כיפור הוא יום של חשבון נפש אישי, ואחד מן האיסורים בו הוא האיסור על מגע אינטימי, אך רב רחומי בוחר אחרת ואימץ לעצמו מנהג לפיו כל האהבה, כל האינטימיות, כל ההתייחסות לאשתו – מתנקזים אחת בשנה לערב יום הכיפורים. באחת הפעמים, רב רחומי שקע בלימודיו ולא שם לב לכך שהגיעה השעה לצאת הביתה. אשתו עמדה וחיכתה וקיוותה לרגע שהוא יבוא. כשהרגע לא מגיע נשמטת דמעה מעינה ויחד עם הדמעה, נשמט גג הישיבה עליו עמד רב רחומי והוא נהרג. גם זה סיפור על דחיינות, והפעם הוא טראגי במיוחד. רב רחומי דוחה את הזוגיות שלו לערב יום כיפור. הוא אינו עוסק בה כל השנה ומקווה שביום כיפור היא תקבל מענה. נראה כי המודל הזה עובד במידה זו או אחרת כי אשתו ממתינה לביקור שלו בכיליון עיניים, אבל אנו מגלים שהדחייה הזו קשה משהיא נדמית כי ההתמסרות של רב רחומי ללימודים גדולה כל כך עד שגם את הבטחת הפגישה השנתית הוא מתקשה למלא.

המספר אינו סלחני להתפתחות זו, וקובע כי כאן הדחיינות עברה את הגבול. אגב כך אנו מגלים מסר נוסף שמשותף לשלושת הסיפורים: דחיינות קשורה בחוסר איזון. כאשר עיסוק, רגש או תחום מסוים בחיים יוצאים מאיזון, אנו מצמצמים או דוחים את העיסוק בתחומים ורגשות אחרים. כך, רב ביבי אינו מאזן בין חובות לרצונות, רב אינו מאזן בין רגש הזעם לרגש המחילה, ורב רחומי מקדיש את כל האנרגיה הנפשית שלו ללימוד תורה, ובמילים של ימינו, אינו מאזן בין משפחה לעבודה.

מנקודת המבט של ערב יום כיפור, שלושת הסיפורים מדגישים את העובדה שיום כיפור אינו זמן לכפרה. הוא נקודת התבוננות ולא יותר. מבלי עבודה אישית מתמשכת לכל אורך השנה – עבודה נגד דחיינות, עבודה לפתרון סכסוכים אישיים, ועבודה על זוגיות – ערב יום כיפור יהפוך מהזדמנות למוקש. ממש כפי שיש ללמוד בכל יום שניים מקרא ואחד תרגום, יש לעסוק בכל יום בבניית המערכות החברתיות שלנו ותיקונן, ואז יקבל ערב יום הכיפורים את משמעותו הרצויה: יום לעצירה, לקיחת נשימה, וכניסה מתוך התכוונות אל היום הקדוש ביותר בשנה.