הרבה לפני מתן תורה, כבר בסיפור הבריאה יש רמז ברור לסלידת התורה מעגל המסכה. האדם הראשון נברא בצלמו וכדמותו של אלוהים. צלם הוא שם נרדף לפסל דמוי איש או ייצוגו של האל בדמותן של בעל חיים. יצירת פסל דמוי אדם היא חילול הקודש מפני שהאל מוצא את ייצוגו הגשמי בבריאת האדם. בני האדם עצמם הם צלם האל. לכן החלפת צלם אלוהים חי ובשר ודם במלאכת עץ או אבן, סותרת את ייעודו של האדם להיות צלם האל. ואם צלם בצורת אדם מחלל את הקודש, צלם אלוהים בצורה של חיה אחרת על אחת כמה וכמה!

קיבלו בני ישראל את העיקרון בעשרת הדברות: “לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ”. אסרה התורה על כל פסל, על כל תמונה, איקונוקלזם שנמצא בליבה של תורת ה’.

אז איך זה? הייתכן? איך עם שראה את עצמתו ודינו של ה’ בעשר המכות ובקריעת ים סוף, שחווה את הקולות ואורות בהר סיני ושמע את קול ה, כבודו ובעצמו מדבר אליו לפני זמן קצר בלבד, יכול לבקש מאהרון ליצור להם אלוהים חדשים? האם סבלו מ-PTSD? האם מדובר בעם קשי עורף עד כדי כך?

יש בפרשנות הדעה שהעם בכלל לא בקיש מאהרון ליצור אל חדש אלא ביקשו מאהרון “עשה לנו אלוהים [שופט] אשר ילכו לפנינו כי זה האיש אשר הוציאנו ממצריים לא יודעים מה היה לו”. עצם הבקשה הייתה למנהיג להחליף את משה, שנעדר מהם אי-שם בפסגת ההר. הם לא ביקשו עגל מסיכה והבינו היטב שהעגל הזהב שיוצר אהרון מנזמיהם רק אתמול לא “העלו אותם” מארץ מצריים והכרזת אהרון היא ל”חג לה'” ולא לאל אחר.

לפי פירושו של הרב שמשון רפאל הירש העם חשב בטעות שמשה העלה אותם ממצרים, והוא הפעיל את ה’ ע”י שימוש בכוחות מאגיים. בהיעדרותו של משה היו זקוקים למתווך חדש שילך לפניהם – שמסוגל להוציא מן האל נסים נוספים. רמב”ם מציג רעיון דומה בהלכות עבודה זרה. הנרטיב שלו על תולדות עבודה זרה מציגה את עבודת אלילים כטעות של צאצאי אדם וחווה שהאמינו בבורא העולם, אך ראו בשמש, ירח וכוכבים כמשרתיו – מתווכים שדרכם בלבד אפשר לפנות אל בורא העולם.

ההיסטוריה (כולל היסטוריה בת זמנינו!) מעידה פעם אחר פעם איך עם שחווה את האופוריה של מעבר משעבוד לחופש יכול ליפול קורבן לרודן אחר, גרוע מזה שהתנערו ממנו. העם לא מסוגל לעמוד בדרישה הבסיסית של החופש: לקחת אחריות על עצמו.

עם חופשי אינו זקוק למתווכים או אדונים. מהות לוחות הברית היא כחלופה שמציע התורה. מן הפסוק “וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹהִים הוּא חָרוּת עַל-הַלֻּחֹות” לימדו חז”ל במדרש רבה:

“‘חָרוּת עַל הַלֻּחֹת’ – מַהוּ חָרוּת?…רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר ‘אַל תִּקְרֵי חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת מִן גָּלוּיוֹת’. רַבִּי נְחֶמְיָה אוֹמֵר ‘חֵרוּת מִמַּלְאַךְ הַמָּוֶת’. וְרַבּוֹתֵינוּ אוֹמְרִים ‘חֵרוּת מִן הַיִּסּוּרִין’.”

האם אנשים מחפשים בכלל את החירות שהנביא מציע לו? במאה ה-8 לפני הספירה הגיע הנביא עמוס אל בית אל, אל המקדש שהקים ירבעם ובו שם עגל זהב כתחליף ללוחות הברית שישבו במקדש שלמה. עמוס בא עם מסר שהכוהנים ועשירי העם לא רצו לשמוע. הוא קרא לצדק חברתי, לקיום החוק והמשפט והזהיר על חורבן אם לא יקיימו אותם.

הסכנה לחירותנו תמיד נמצאת בפיתוי הקל של עגל זהב שבא על חשבון העמידה בדרישות הקשות של חירות שחרות על לוחות הברית. הבחירה בלוחות הברית תאפשר לנו להתגבר על הגלות שבתוכנו, על צרות עינינו ועל מחלוקת בינינו. כשנתנהל באחריות בכפוף למילים החרותות על הלוחות, נהיה לעם הראוי לחירות.

שבת שלום משכטר