הרשמה לתואר שני
תרומה לשכטר
English

פרשת כי תבוא: למה לא להכריז מלחמה על הקורונה?

כאשר מנהיגי האומה ופקידי הממשל מדברים על המלחמה בקורונה, אני מתכווץ מתוך צמרמורת. כמו רוב האנשים, גם אני רוצה להגן על האוכלוסייה בפני השלכות הנגיף עד כמה שאפשר, וכמו כולם רוב האנשים, גם אני רוצה שהכלכלה תחזור לשגרה של שגשוג, ושהמדענים יגלו חיסון נגד הקורונה. ועדיין, באוזניי מצטלצל הביטוי “מלחמה בקורונה” כמלחמה בה’. כמגדל בבל.

זאת משתי סיבות. הסיבה הראשונה היא שאני רואה בקורונה יד ה’. חלק הארי של פרשת כי תבוא מוקדש לתוכחה, האזהרה מפני העונש שיוטל על בני ישראל אם הם יתעלמו מרצון ה’, וכמעט כל הפסוקים שבתוכחה מוקדשים למחלות הגוף והנפש, ורוב האחרים מוקדשים לחורבן כלכלי. בימינו אין זה אופנתי בחוגים דתיים ליברליים לטעון כך, אבל אני מאמין שה’ אחראי לטוב ולרע שבהוויה, כפי שנאמר בפרשה. כפי שנאמר בברכת שחרית, הוא יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכול, או בלשון הפסוק בישעיהו, עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע. אלוהים, או בשמו המיוחד הוי”ה (בשיכול אותיות) הוא כוח הרצון העומד מאחורי כל ההוויה וכל המציאות. אולי יומרני לטעון שאנחנו יודעים בדיוק ובבירור מה המניע העומד מאחורי מאורע זה או אחר המתרחש בחיי הפרט ובחיי הכלל, אבל אני חושב שמוטל עלינו לנסות ולהבין את רצון ה’ כמיטב יכולתנו, גם אם מדובר בהשערות בלבד, ולשנות את חיינו בהתאם למסקנותינו. בלשונו של איוב: גם את הטוב נקבל מאת האלוהים, ואת הרע לא נקבל? (איוב ב:י).

התורה אמנם מרשה לנו, ואף מצווה עלינו, לעשות כמיטב יכולתנו לרפא מחלות ולהתגונן בפני רדיפות, עד כדי כך שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה – אבל אין זה אומר שהמחלות והרדיפות הללו עצמן אינן מעשי ה’. פירוש הדבר הוא שהאלוהים מכונן גם את מכה וגם את התרופה, גם את הכאב וגם את משכך הכאבים, גם את האיום וגם את הישועה. הוא שולח את נגיף הקורונה והוא מעניק השראה למדענים המפתחים חיסון נגדו, ועלינו לנסות להבין: למה.

הסיבה השנייה לכך שאני תופס את המלחמה בקורונה כמלחמה באלוהים הוא זה: למרות החורבן שהוא ממיט עלינו, ואולי בגללו, לדעתי הקורונה עצמה היא דימוי מוצלח ביותר לשכינה, התופעה הקרובה ביותר לנוכחות אלוהית עלי אדמות המוכרת בדור שלנו. בפרשת השבוע, כמו בתורה בדרך כלל, מתוארות מחלות ומגפות כתופעות שנגרמות על ידי ה’. אבל כפי שמדגישה ההגדה של פסח, פסוק אחד בספר שמות מתאר את המגפה המשתוללת במצרים לא כנשלחת על ידי ה’ אלא כה’ בכבודו ובעצמו: “וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי ה’.” (שמות יב:יב). וכפי שמפרש המדרש שבהגדה: “אני ולא מלאך… אני ולא שרף… אני ולא השליח. אני ה’ – אני ולא אחר”. רוב רובם של היהודים המאמינים שהקב”ה נוכח בעולמנו ומעורב בחיינו סבורים עקרונית שהוא רוח וכוח ורצון, ולא דמות דמוי-אנוש. אך בשעת התפילה רבים מדמיינים אותו כדמות דמוי-אדם, או ככוח בעל תכונות אנושיות. הקורונה מציע לנו דימוי חלופי, קרוב יותר לאמת לדעתי: גם כשהוא מדביק אותנו בקורונה וגם במעשיו האחרים אלוהים הוא עלום, בלתי נראה, מפתיע, יודע, ערמומי, רב כוח, גחמני לכאורה, אך באופן פרדוקסלי גם מדייק בהבחנותיו, אכזרי לפעמים אך גם מלא רחמים: בחסות שהוא מעניק לילדים, למשל, ולהגנה שהוא מעניק לרבים מבין אלה שנוקטים באמצעי זהירות.

יהי רצון שנזכה להכיר בנוכחות הוי”ה בהוויה יוצאת הדופן שאליה נחשפנו, ולהתבונן במשמעותה.

משה בנוביץ הוא פרופסור לתלמוד והלכה במכון שכטר למדעי היהדות. בין פרסומיו: פירושים מקיפים לפרקים מן התלמוד הבבלי, וספרים ומאמרים על תולדות ההלכה בימי הבית השני, המשנה והתלמוד.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים


גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

דילוג לתוכן