הביטוי בין המצרים מופיע במגילת איכה: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם, לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ; כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א, ג). המדרש מפרש: "בין המצרים "ביומין דעקא (=בימי הצרות) משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי" (איכה רבה א, כט).

מהו או מיהו אותו קֶטֶב מְרִירִי שמוזכר במקרא, באגדה וגם בהלכה?

בספר דברים נכתב: "מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר." (דברים לב, כד). המילה קֶטֶב מופיעה פעמים נוספות במקרא – לדוגמה: "הִנֵּה חָזָק וְאַמִּץ לַאדֹנָי כְּזֶרֶם בָּרָד שַׂעַר קָטֶב כְּזֶרֶם מַיִם כַּבִּירִים שֹׁטְפִים הִנִּיחַ לָאָרֶץ בְּיָדו" (ישעיהו כח, ב) – ומשמעותה היסודית היא "חורבן". מְרִירִי היא מילה יחידאית ונוטים לגוזרה מן השורש מר"ר, כך שמשמעות הצירוף היא ככל הנראה "חורבן מר".

על פי ספרות חז"ל, "קטב מרירי" הוא סוג של יצור מיתולוגי. בתלמוד (מסכת פסחים, דף קי"א, עמוד ב) "קטב מרירי" הוא מזיק (שד) שמופיע בשעות היום.

רבי יוחנן וריש לקיש (רשב"ל) עוסקים בתיאורו: "ר' יוחנן אמר כולו מלא עיניים קליפות קליפות ושערות שערות, ורשב"ל אמר עין אחת נתונה על לבו וכל מי שרואה אותה אין לו חיים מעולם… וכל מי שרואה אותו נופל ומת"; ובמדרש תנחומא (נשא כג) מוסיפים: "שכל מי שרואה אותו אין לו חיים בעולם – בין בהמה בין אדם בין חיה. כיצד עשוי: ראשו דומה לעגל וקרן אחת יוצאה בין מצחו והוא עשוי אפסיין".

פרשני ימי הביניים פירשו את הפסוק בעקבות דברי חז"ל. רש"י סבר ששם המזיק הוא "מרירי", וקטב פירושו כריתה: "כמרירי יום – שדים המושלים בצהרים, כמו 'קטב מרירי' (דב' לב, כד); והוא מושל בצהרים, שנאמר "ומקטב ישוד צהרים" (תה' צא, ו)". ורבנו תם (נכדו) ביאר: "כמרירי יום – שֵׁד הצהרים נקרא 'מרירי', שכן מצינו "קטב מרירי" (דב' לב, כד). כך מפרש רש"י גם את הפסוק באיוב ג, ה: "יִגְאָלֻהוּ חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת תִּשְׁכָּן עָלָיו עֲנָנָה יְבַעֲתֻהוּ כִּמְרִירֵי יוֹם".

בשולחן ערוך (אורח חיים, תקנא, יח) נקבע: "צריך ליזהר מי"ז בתמוז עד ט' באב, שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט). ולא יכו התלמידים בימים ההם".

רבי יצחק אייזיק מטירנא (המאה ה-14) כתב ב"ספר המנהגים" שלו כי בימי בין המצרים "אין להכות אפילו הרב לתלמידו, אפילו ברצועה, לפי שבהן קטב מרירי שולט". עוד קודם לכן הופיע כלל זה ב"ספר הרקח" לרבי אלעזר מוורמס, בן ראשית המאה ה-13.

נוסיף שגם בעברית בת זמננו "קטב מרירי" משול לשד. בתרגומו העברי של אברהם שלונסקי משנת 1962 למחזה "המלך ליר" לוויליאם שייקספיר מופיע קטב מרירי במערכה הראשונה (תמונה ד) כדמות שמפיצה קללות ומטשטשת חושים: "הו, קטב מרירי ואבדון עלייך!".

בתמונה: תחריט עץ של בליעל ועושי דברו, מתוך הספר (Buche Belial (1473. בליעל (או בן בליעל) בתנ"ך הוא כינוי לאדם בעל תכונות מוסריות שליליות. במקורות מאוחרים יותר ובספרים החיצוניים זהו גם כינוי לשד.