המהלך בימים אלה ברחובות הערים בני -ברק, ביתר-עילית, קרית-ספר או השכונות החרדיות המרובות של ירושלים, עשוי להיתקל במראה השכיח של מאות כלובים, הפזורים על המדרכות ובצידי הכבישים, ובהם תרנגולים ותרנגולות המותירים זוהמה וריח רע והמחכים ל’חוטאים’ המבקשים לכפר על חטאיהם. לקבלת היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודית מצטרפת מחאתם של בעלי הכנף הנאלצים לשלם בחייהם על רצונם של יהודים מאמינים להיכנס לבתי הכנסת בבגדי לבן המעידים כי היטהרו מחטאיהם באמצעות סיבוב בעלי החיים מעל ראשיהם ולאחר מכן שחיטתם לאכילה. על פי המנהג המקורי, בעת שמסובבים את התרנגול או התרנגולת אומר המסובב המבקש להתנקות מחטאיו “זו כפרתי…זה התרנגול ילך למיתה, ואני אכנס ואלך לחיים טובים ארוכים ולשלום”. מנהג חריג מאד בין מנהגי השנה היהודית בכלל ויום הכיפורים בפרט.

מנהגי יום הכיפורים – שכיחים כייחודיים, נועדו כולם למטרה אחת, עשיית תשובה. הרעיון המרכזי העומד ביסודו של יום ייחודי זה בלוח השנה היהודי, הוא חסדו של יוצר האדם, הקורא אליו לשוב בתשובה ומוכן לכפר על עוונותיו של מי שמיטהר לפניו. לכן, חייבים הכל לעשות תשובה ולהתוודות ביום הכיפורים, שבו, כך על פי האמונה היהודית, חותמים בשמים את שנכתב בראש השנה. יום הכיפורים הוא יום הסליחה והמחילה בין האדם לאל ובין האדם לחברו.

הדרך העממית, המקובלת במרבית עדות ישראל לבטא באופן מאגי וסמלי את מחילת העוונות ביום הכיפורים, היא באמצעות קיום מנהג הכפרות וזאת בימים שבטרם התקדש היום. עיקר קיומו של מנהג הכפרות בבוקר ט’ בתשרי. באשמורת הבוקר, שבה גוברת מידת הרחמים, לוקחים/קונים תרנגול לזכר ותרנגולת לנקבה, ושתיים לאשה בהריון, כדי שתצא ידי חובה גם כלפי העובר. בתורת הקבלה מבואר כי המנהג קשור לעבודת הכהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים כפי שהיא מפורטת בחומש ‘ויקרא’. באותם ימים, על פי סדר העבודה של הכהן הגדול נהגו לקחת שני שעירים ולהפיל עליהם גורלות. שעיר אחד עלה כקרבן לה’ בבית המקדש ואילו את השעיר השני היו שולחים אל צוקי המדבר ל’עזאזל’ לאחר שהכהן הגדול התוודה עליו את כלל חטאות ועוונות בני ישראל. השעיר שנשלח ל’עזאזל’ שימש כפרה לעם ישראל כולו. מנהג הכפרות, המתבצע ברחובות הערים, הוא זכר לאותו שעיר שנשלח ביום הכיפורים אחרי הצהרים אל מותו במדבר היבש והצחיח. על מנת שהכפרות לא ייראו כקרבן (שהרי אסור להקריב מחוץ לבית המקדש) משתמשים בתרנגול או תרנגולת שאינם ראויים לשמש כקרבן. מכאן שמדובר במנהג שהוא סמלי בלבד, כמו אכילת תפוח בדבש בראש השנה, והוא אינו אלא רמז בלבד לשעיר הכפרה שנשלח מבית המקדש. במחזור ויטרי נאמר במפורש על התרנגול כי “תהא כפרתו ככפרת שעיר המשתלח”.

מקובל לקחת תרנגול לבן או תרנגולת לבנה, כיוון שהצבע הלבן מסמל חפות מפשע והטהרות מעוונות, זאת על יסוד הפסוק בספר ישעיהו “אם יחיו חטאיכם כשנים, כשלג ילבינו”. שני הוא הצבע האדום ,צבע הדם, המסמל את החטא והעוון, והלבן הוא צבע המעיד על טהרה וניקיון.

פוסקי ההלכה נחלקו ביחסם למנהג הכפרות שראשיתו בימי הגאונים במאות ה-9-8 לספירה. בעל ‘השולחן ערוך’ רבי יוסף קארו שחי בצפת במאה ה-16 התנגד למנהג זה בחריפות וראה בו ‘מנהג האמורי’. הוא לא היה יחיד ורבים מחכמי ישראל ביטאו דעות שליליות מאד כלפי מנהג הכפרות. בשונה מכך האר”י, מכונן הקבלה הצפתית, שחי ממש באותן שנים בבירת הגליל ואשר הקפיד על קיום המנהג ונטע אותו בקרב תלמידיו ותלמידי תלמידיו. בשל השקפתו החד-משמעית השתלב המנהג היטב במסכת חייהם של רבות מעדות ישראל. ועדיין עולה השאלה, כיצד התקבל באופן כה מובהק מנהג שגדול הפוסקים התנגד לו וניסה לעקרו?

מנהג הכפרות שבא לעולם, כפי שכותב פרופ’ משה חלמיש, מעולם הכישוף בסביבה נוכרית, מתבסס על האמונה העממית, כי ניתן להעביר מחלה, קללה, או חטא מגוף חי אחד למשנהו, ואפילו לדומם. העדפת התרנגול כבעל חיים, שאליו ניתן להעביר את הרע, נובעת מן האמונה כי התרנגול הוא בעל כוחות מאגיים וכי ביכולתו להביא את האור, על כן יראים מפניו המזיקים. גם לכרבולתו האדומה של התרנגול ייחסו כוחות מאגיים, כי הצבע האדום מציין את כוח החיות ויכול להעניק עוצמה. סיבוב התרנגול או התרנגולת מסביב לראש, שלוש, שבע או תשע פעמים על פי העדות השונות, אינו רק בבחינת הפחדת המזיקים ובלבולם, אלא גם יצירה של עיגול סמלי, שיש בו כדי להעניק הגנה מאגית מפני מזיקים.

בצפון אפריקה נהגו להשתמש בדגים כאשר לא היו בנמצא תרנגולים, וכך סובבו דג חי או אף כסף צרור במטפחת לצדקה. כאשר מסובבים צרור כסף במטפחת אומרים “זה הכסף ילך לצדקה ואני אכנס לחיים טובים, ארוכים ולשלום”. היום מקובל מאד, בעיקר בקרב אותם הדוחים את השימוש בבעלי חיים, לעשות את הכפרות באמצעות תרומה כספית לצדקה. בבבל עשו כפרות באמצעות צמח או עציץ. בין המשפחות העניות בכורדיסטאן נהגו לקחת לכפרות ביצים במקום עופות, המשפחות העשירות היו מכינות כבש לכפרה. כל המשפחה הייתה מביאה לחצר בית הכנסת את הכבש והשוחט היה מוליך את הכבש שלוש פעמים סביב בני המשפחה ולאחר השחיטה היו מכינים את הבשר לסעודה המפסקת.

ולבסוף השימוש בן זמננו בכפרות. במילון הסלנג המקיף מביא רוביק רוזנטל שני פירושים של המילה ‘כפרה’: הראשון – חביבי, אהובי (פנייה ידידותית); השני – אין להצטער על מה שאבד, “כפרה על הכסף, זה רק כסף. זה לא מצדיק את הטרחה והזמן בבתי המשפט”. לי נראה כי נשמט הפירוש הלקוח מימים אלה. המילה ‘כפרה’ בשימושה העממי לקוחה דווקא ממשמעות הכפרות של יום הכיפורים. מי ייתן ויכופר לכולנו ולכל אחד מאיתנו.