מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

קלה היא, קלה דרכנו

כשהייתי ילדה היה מקובל לברך את הצמים והצמות ביום הכיפורים במילים “צום קל.” בעשורים האחרונים הוחלפה הברכה הזו ב”צום משמעותי.” אנחנו הרי מצווים בתורה “וְעִנִּיתֶם אֶת־נַפְשֹׁתֵיכֶם…” (ויקרא כג:כז) אם כן מדוע שיהיה קל? ואם יהיה קל, כיצד יהיה משמעותי?

אני רוצה לאתגר את הגישה הזאת, שמחשיבה את מי שסובל יותר ומחמיר יותר ליהודי אותנטי ואדוק יותר. היא מתגלגלת בתרבות היהודית מאז שפוסקי ימי הביניים טבעו את הביטוי “והמחמיר תבוא עליו ברכה” ורבים משוכנעים שכדי להיות יהודים צריכים לסבול, ואם אנחנו לא סובלים אז כנראה שאנחנו לא עושים את זה נכון. מי שמחפש דרך להקל נתפס כ”חפפן”, או כמי שראוי לזלזול ולבוז.

אומנם חיים שחותרים למשמעות ולתיקון לא יכולים להתנהל רק בדרך הקלה. ההגבלות וכל שכן תחושת ההקרבה מסייעות לייצר ריכוז וכוונה, ולשרטט משמעות. הן מרחיבות את הפרספקטיבה שבה אנחנו פועלים ומתוכה מקבלים החלטות. הן מציבות תזכורת תמידית לכך שמטרת החיים היא לא הנאה בלבד, ומניעות אותנו לפעולה שיש בה משמעות.

הבעיה היא שלעתים קרובות מדי אופי ההחמרות וגם ריבויין מרחיקים את היהדות מדופק החיים של העולם, ומצדיקים עלבון והדרה, אליטיזם דתי, צמצום הנגישות ליהדות והמעטת ההשתתפות בחיים היהודיים. ההחמרה מעודדת אידאליזציה של הסבל ומפתחת חיים שהם תמונת ראי של הדוניזם שמקבילים לו בחד-ממדיותם. שתי הקיצונויות מצמצמות את הקיום האנושי ואת משמעותו מעבר לחוויה המיידית של הסבל או ההנאה.

היהדות הליברלית מותקפת תכופות בטענה “אתם עושים מה שנוח”, כאילו הדבר מעיד על פגם בה. גישה זו מחפשת דרכים לפתוח שערים, להנגיש את החיים היהודיים ולעצב דרך יהודית שמתנהלת עם העולם בהרמוניה ויודעת להחזיק מורכבות. לעתים קרובות הדבר אכן דורש את חיפוש הדרך המקלה. אלא שמאפיין זה צריך לעמוד לזכותה ולא לחובתה, שכן גישה מקלה היא דרך יהודית עתיקה ואותנטית.

הקול שמעמיד דווקא את ההקלה כאידאל הוא קול חזק וברור במסורת שלנו. הגמרא מלאה במחלוקות בין מקלים למחמירים ואין בה כל העדפה עקבית למחמיר. מה שיש בה היא ביקורת ואפילו חרם על חכמים שסירבו לקבל על עצמם את ההכרעה המקלה והחליטו להחמיר על עצמם שלא לצורך.

חז”ל קבעו את הכללים “ספק דאורייתא להחמיר” ו”ספק דרבנן להקל”. כלומר כשיש ספק לגבי מצווה מדאורייתא – מן התורה – יש להחמיר, וכשיש ספק לגבי מצווה מדרבנן, דהיינו מה שקבעו חכמים – יש להקל. זו אומנם החמרה קטגורית, אך קיימת גם הקלה קטגורית מקבילה.

למעשה קטגוריית ההקלה רחבה הרבה יותר בשל גזירות, סייגים ותקנות מדרבנן שהן רבות יותר מאשר תרי”ג המצוות שבתורה. היא גם קטגוריה מתמשכת וצומחת, שהרי “דאורייתא” – מה שכתוב בתורה – נמצא ואין נוסף לו; ואילו “דרבנן” היה באותה העת, וכנראה גם לאחר מכן, בהתפתחות רב-דורית. החומרא, כמה מתאים, מאפיינת את הטקסט הקבוע, ואילו הקולא מלווה את ההלכה המתפתחת לדורי דורות.

מחלוקת הלל ושמאי, שהפכה לאב-טיפוס של מחלוקת הלכתית במסורת ישראל, מוסיפה נדבך חשוב לחשיבותה של הגישה המקלה ביהדות. על פי רוב, בית הלל היה מקל ובית שמאי מחמיר; וכפי שמסופר באחד הציטוטים המפורסמים ביותר מהתלמוד, יום אחד יצאה בת קול מן השמים והודיעה כי “אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים חַיִּים הֵן, וַהֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל.” (בבלי, עירובין יג ע”ב)

הכלל הוא שההלכה היא כשיטת בית הלל – המקלים. נכון הוא שבית הלל לא היו המקלים בכל מחלוקת. אבל במקרים המעטים שבהם בית שמאי הקלו (ובית הלל דווקא החמירו) מסופר במשנה שבית הלל חזרו בהם לבסוף, והורו כבית שמאי – לקולא!

בניגוד למה שנדמה לנו אינטואיטיבית, יותר קשה להקל מאשר להחמיר. לא צריך לדעת הרבה כדי לומר שאסור. לעומת זאת, כדי להתיר דרושה חקירה מעמיקה וידיעת הנושא לפני ולפנים.

רש”י הדגיש את חשיבות  לימוד הדעה המתירה, שהיא מטבעה מלומדת ואמיצה: “טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר.” (רש”י על בבלי, ביצה ב ע”ב). במלים של היום רש”י אומר כך: זאת לא חוכמה גדולה להחמיר. החוכמה היא להתיר.

להחמיר זה ללכת על בטוח, על חשבון מי שנפגע מהחומרה. להקל זה לדעת ולהעז.

הרב אברהם צבי הירש אייזנשטט, מגדולי הפוסקים ברוסיה במאה ה-19, אמר שלהחמיר בדיני כשרות ולהימנע ממאכל בשרי שנתבטל בו בשישים חלב, זה כמו אפיקורסות. בזאת המילה – אפיקורסות! לא חסידות. לא “המחמיר תבוא עליו ברכה.”

מדוע אפיקורסות? משום שההקלות הן מרכיב חיוני במערכת. מי שכופר בחשיבותן של הקלות כופר במערכת כולה כי מערכת ללא הקלות והחמרות גם יחד היא פשוט מערכת אחרת. לא יהדות.

ומי שאינו מוכן להיעזר בהקלות סופו שיפגע בדינים חשובים אחרים – כמו אדם שפוגע בכיבוד אב ואם משום שאינו מוכן להקל היכן שניתן בדיני כשרות.

הקולא ההלכתית דורשת מאמץ. היא יושבת על ביטחון אמוני ועל מחויבות גבוהה, ופותחת פתח לחיים מאוזנים יותר וליהדות מלאה יותר. היא מעידה על תעוזה, ידענות ופרספקטיבה רחבה.

חשוב שבחברה שלנו, שיודעת להיות נוקשה ומצמצמת, נהיה שופר לקול הזה.. הוא יעזור לנו להתאזן, להתרחב ולהתמלא. הוא יתרום ליהדות נגישה ועשירה, של אוהל רחב ופתוח ובו שיח פורה ומצמיח.

צום קל לצמות ולצמים. שנה קלה. הלוואי שהקלות הזאת תשחרר אותנו לעלות מעלה מעלה.

והמקל – תבוא עליו ברכה.

הכותבת היא הרבה חיה רואן בקר, דיקנית בית המדרש לרבנים על שם שכטר

הרבָּה חיה רואן בקר היא דיקנית בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר ומלמדת בתוכנית משל"י, תכנית משותפת של בית המדרש לרבנים ע"ש שכטר ושל המכון שכטר.
הרבָּה חיה רואן בקר הוסמכה לרבנות בשנת 2007 בבית המדרש לרבנים על-שם שכטר בירושלים. היא בעלת מ"א בהצטיינות ממכון שכטר במסלולים תלמוד והלכה ומחשבת ישראל וב"א בהיסטוריה של עם ישראל וארכיאולוגיה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. חיה שירתה במשך 16 שנים כרבת קהילת רמות ציון בגבעה הצרפתית בירושלים ועבדה עם כל הגילים, כולל עם אוכלוסיית הסטודנטים בשכונה הסמוכה לאוניברסיטה העברית. היא בעלת ניסיון של מעל ל-20 שנה בהובלת קבוצות לימוד, הרצאות, דרשנות יצירתית ויוזמות של חיים משותפים.
הרבה חיה רואן בקר היא הרבה הראשונה שהוזמנה ללמד תורה בבית נשיא מדינת ישראל, והדברים שנשאה ביוזמת ט' באב הראשונה של הנשיא ריבלין צוטטו באופן נרחב, גם על ידי שר החינוך דאז, נפתלי בנט.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.