מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

עם התחדשות תקומתנו המדינית נשואות עינינו למוסד המחוקק, לכנסת. בתביעה למצוא דרך חוקית כדי לשים קץ לעוול הקיים זה דורי דורות לגבי האשה העברית[…] ושלא להפלותה מבחינה משפטית ומבחינת נוהג החיים.
(עדה מימון) 1

בוגרות מחזור שני בעיינות. עדה מימון במרכז, תרצ”ד (1934) בנות משק הפועלות עיינות קוראות ב”דבר הפועלת”

באחד מימי חג החנוכה סחופי הרוח בדצמבר 1920 (כד-כח כסלו תרפ”א), נוסדה ב’חיפה האדומה’ הסתדרות העובדים הכללית. את שמחת ההקמה השביתה אחת האורחות שנכחו בוועידה. עדה פישמן (לימים, מימון) תבעה מההסתדרות להכיר בנציגותן הנבחרת של הפועלות שטענו: אין נאמנות בלי ייצוג! הן איימו לקיים מלחמת בחירות, שתמוטט את האחדות הפריכה שנחתמה בין מפלגות הפועלים. זאת, אם ממסד ההסתדרות לא יכיר בזכותן להתארגן על בסיס מגדרי. תביעתן צלחה ותנועת הפועלות הארץ ישראלית קמה והיתה. מאבקה העקיב של פישמן לחיסול העיוורון המגדרי בו לקו חבריה לממסד ההסתדרות, לא נחלש ולא התמתן בארבעת עשורי פעילותה שקדמו לקום המדינה. משקמה המדינה נמצא לה כר פעולה פורה חדש: בית המחוקקים- הכנסת. בה שירתה בנאמנות כחברת כנסת מטעם מפא”י בשתי הכנסות הראשונות.

הציטוט לעיל מפי עדה (פישמן) מימון, חופן פרקים ממאבקן הארוך בשנים של נשים בחברה היהודית בארץ ישראל לשוויון. המאבק להנחת תשתית אזרחית-שוויונית לאיש ולאישה התעורר בכל פעם שהחברה היהודית עמדה בפני תמורה פוליטית. כך היה עם כינון השלטון הבריטי ב-1918, וכך ערב הקמת המדינה. 2 בשיח זה לא נחלצו הנשים מדימוייהן וייצוגיהן המסורתיים, שסייעו לתיחומן בגבולות מופרדים על פי קטגוריות מגדריות. 3 תביעת הנשים לייצוג במוסדות המדינה החדשה מלמדת על הכרתן בחשיבות הפעולה למען כלל הנשים מחד גיסא, אך גם על קיום מערכות ומנגנוני הדרה חברתיים, תרבותיים ואחרים, שהיו שומרי הסף של הזירה הפוליטית מאידך גיסא. העדר הפרדה בין דת ומדינה ושימור דפוסים פאטריאכליים נמנים על גורמים אלה. 4 העובדה, שבחלוף עשרים שנות הכרה בזכותן להכלל במוסדות הפוליטיים (שניתנה להן ב-1926) נאלצו לגונן על מקומן, מלמדת על העדר מסורת מוסכמת הרואה בנשים שותפות שוות זכויות. 5 להלן אתמקד במאבקם של ארגוני נשים ציוניות להנכחת נשים בזירה הפוליטית, באמצעות הכללת נציגותיהן במוסדות השלטון החדשים. כמו כן קיוו לייצר תשתית חוקית ואקלים תרבותי אוהד שוויון בין גברים ונשים במדינה הצעירה.

באוקטובר 1947, עוד בטרם יצאה ההכרזה באו”ם (כ”ט בנובמבר 1947) על הקמת המדינה, פנו הנשים לראשי הממסד הציוני והיישובי והתריעו מפני יצירת זירה פוליטית נעדרת נשים. תביעתן הואצה לאור ההחלטה שהתקבלה במוסדות הלאומיים, לצרף גופים שלא היו מיוצגים בהם עד אז ל”מועצת ממשלה זמנית”. בן-גוריון אף תבע שלא להסתפק בגוף זה. הוא דחק בחבריו להקים גוף מצומצם בן 13 חברים, שישמש כממשלה זמנית. 6 סוגיית מינוי אישה-בלשון יחידה-לגוף זה, נדונה במרכז מפא”י ב-6 במרץ 1948. עד מהרה הפכה הסוגייה מדיון עקרוני לדיון פרסונלי, למגינת לב מקצת המשתתפים. כוכבתו היתה גולדה מאירסון (מאיר), מקורבתו של בן-גוריון. מאירסון הוצעה על ידו כמועמדת לכהונה. להצדקת עמדתו גייס בן-גוריון נימוקים בעלי ניחוח פמיניסטי: “אשה אחת הכרחי שתהיה בממשלה המצומצמת […] ולנו יש אשה מתאימה לזה גם לא בתור אשה וזה יהיה אקט הכי מדגים[…] ואיש לא יבין מדוע האשה שישנה בהנהלה והיא מתאימה כמו כל אחד-נפקד מקומה.” 7 מודע לגודל השעה העמיק בן גוריון את ההיבט החינוכי של הצעתו: “אשה בממשלה היהודית הראשונה זה דגל בשביל כל המזרח. בזה אנו אומרים להמונים כאן: הנה, כאלה הננו[…] זה דגל פוליטי חשוב בשביל כל העולם הערבי”. 8 השתלשלות האירועים הראתה, שלא גולדה ואף לא מרבית חברי מרכז מפא”י, התרשמו מהלהט הפמיניסטי של בן-גוריון. אך כבפעמים רבות בעבר, ובעתיד, האפילו שיקולים פוליטיים על מימושם של עקרונות מגדריים.

ב-30 במאי 1948, סמוך להקמת המדינה, שבו נציגות מועצת ארגוני נשים ופנו לדוד בן-גוריון, שעתה כבר היה ראש הממשלה. הנשים ביקשוהו להפגש עמן “על מנת לקב[ו]ע קשרים סדירים בינינו לבין ממשלת ישראל”. 9 השבועות נקפו ותשובה בוששה להגיע. אי לכך, ב-6 באוגוסט 1948 פנו בחוזר לשרי הממשלה. את פנייתן נימקו ברצון “להעיר את תשומת הלב לבעיות המיוחדות המעסיקות את מועצת ארגוני הנשים והחייבות למצ[ו]א את פתרונן בתוך מסגרתה ופעולתה של מדינת ישראל”. 10 מנסחות החוזר פרטו אחת לאחת את זירות העשייה של הנשים ואת תרומתן למאבק הלאומי ולהקמת המדינה. במתכוון הבליטו את עשייתן כפולת המימדים: כחיילות שותפות למאמץ ה’כללי’-ישובי, מעורבות שהתאפשרה לנשים בדרך כלל בזמני חירום כמלחמה; 11 וכמתנדבות שפעלו במרחב נשי-מסורתי. מבלי לפסוח אף על זירת עשייה הבהירו ש”גדול הוא מספרן של הנשים הנותנות את חלקן למאמץ המלחמתי בעבודה, אם במשק החקלאי או במפעלי העיר והכפר.” כן ציינו את אלפי המתנדבות שדאגו לצורכי החיילים ומשפחותיהם; בישלו מזון ודאגו למטבחי החיילים; ארגנו מסיבות שבת וחג; טרחו על משלוח חבילות שי לחגים. המתנדבות לא פסחו על זירות תומכות לחימה ובהן תרומת דם; ביקור פצועים בבתי החולים; אספקת מוצרי פנאי; אירוח חיילים וחיילות בבתיהן; טיפוח מועדוני חיילים. לא זו בלבד שהן גילו רוח מסירות, המתנדבות אף הקריבו את הקורבן הכבד מכל: היו ששכלו את “הקרובים והיקרים לליבן.” 12 מנימוקי הנשים אמורה אפוא, להתחוור מסקנה הגיונית: משום שהנשים נכונות לכל מאמץ, “לשאת בעול המלחמה ולקרב את יום הנצחון”, צודקת מחאתן “נוכח חלקן הזעום של נשים במסגרת שנועדה לכוון את חיינו המדיניים והציבוריים”. כרוזן מייצג תפיסת אזרחות ‘רפובליקנית’ המתנה קבלת אזרחות בתרומה למדינה. בהעדר “נשים בממשלה, מספרן הקטן במועצת המדינה, העדרן מתפקידים אחראיים במשרדי הממשלה ובמחלקותיה השונות” ראו “פגם רציני”, שניזוקו לא פחות מפגיעה “ביסודות המדינה”. 13

המרוץ להסדרת מעמדן האזרחי של נשים, וייצוגן בזירה הפוליטית, הביא את הנשים בקיץ 1948 לפעילות קדחתנית. חברות מנגנון תנועת הפועלות איימו להשתמש ב’נשק יום הדין’ אם מבוקשן לא יינתן. הן התריעו קבל ציבור קוראות “דבר הפועלת”, ביטאון התנועה, שהחברות יחרימו את הבחירות. 14 ההצעה למנות נשים ל”תפקידים מדיניים” לא הותירה את המציעות מעודדות. על כן פנו להיערכות משפטית. במהלך חודש אוגוסט 1948 זומנה אחת מעורכות הדין שיעצו לארגוני הנשים, מרים שטרקמן-ורלינסקי, לדיון במועצת הפועלות. 15 היא טענה, ש”צריך יהיה לעשות עבודה גדולה ויסודית כדי שתביעות האשה תמצאנה אזן קשבת” ו”לא יקופח חלקה[…] במנגנון של המדינה ובראש וראשונה של משרד המשפטים.” 16 חרף זאת, מדיווחי מועצת ארגוני נשים בספטמבר 1948 עולה, שבשלב זה לא צלחו מאמצי השכנוע למנות נשים למוסדות המדינה – במידה ההולמת את חלקן בעשייה ואת מספרן בהסתדרות העובדים הכללית ובמדינה. 17 בפועל אף ארע ההפך מכך. מקום המדינה ב-14 במאי 1948 ועד כינונה של הממשלה הראשונה ב-10 במרץ 1949 כיהנה בישראל ממשלה זמנית בת 13 שרים ואף לא שרה אחת. ב-25 בינואר 1949 התקיימו בחירות כלליות הראשונות במדינה לאסיפה המכוננת. ב-16 בפברואר 1949 התקבל חוק המעבר והאסיפה המכוננת היתה לכנסת הראשונה. ההתרגשות לנוכח הקמת המדינה לא פסחה על פעילות ותיקות כעדה (פישמן) מימון וחברותיה.

הן ראו את שליחותן הציבורית ככפולת פנים: פעילות פמיניסטית – קידום שוויון הנשים בניסיון לתקן עוולות היסטוריים; ופעילות לאומית – הארת סוגיות הכרוכות בטיבה ואופייה של החברה החדשה והפיכתה לחברה צודקת יותר. זאת, תוך ערעור על ההסכמות הישנות וקריאת תיגר על גבולות ההדרה וההכללה שנהגו בחברה. לכן תבעו, שמדינת ישראל תפרע את השטר עליו חתמה התנועה הציונית מראשיתה: כיבוד ערכי הצדק והשוויון שרוממותם נישאה בגרון קברניטיה. 18 מנקודת ראותן, הגשמת המימד האחד הבטיחה וסייעה להגשמת האחר. מתביעתן עולה תפיסת אזרחות ‘ליברלית’ – לפיה בחברה צודקת – דמוקרטית ושוויונית הפרט מקבל זכות בסיסית זו בלי תנאי.

לפיכך, הקמת המדינה והשגת המטרה המדינית הציונית פתחה בפני נשים הזדמנות לעצב ברוח תביעותיהן הישנות את המרחב הציבורי החדש. אלא, שהערכתן האופטימית ניגפה בפני המציאות. מלחמת העצמאות על מאורעותיה, כמו המלחמות שיבואו אחריה, טרפה את תביעות הנשים לנירמול החיים. זו הוכיחה כי ברעום התותחים אין השעה בשלה לנביטת הלכי רוח שהחתירה לזכויות אדם ואזרח, ללא הבדל מין, ביסודם. כפי שמוכיחים אירועי הזמן בישראל כיום, לא זו בלבד ש”פרובלמת הזכויות המדיניות” לא פתרה את אי השוויון, ששורשיו “נעוצים בימים קדומים.” 19 אלא, היא עוד הולכת ומעבה אותו ומוסיפה לו תילי תילים של סייגים חדשים-ישנים.

1.עדה מימון, חמישים שנות תנועת הפועלות 1904- 1954, תל אביב תשט”ו, עמ’ 218- 219. עדה פישמן ואחיה, הרב יהודה לייב פישמן, החליפו ב 1949 את שם משפחתם למימון. בשם זה תכונה במאמר.

2. Sylvie Fogiel Bijaoui, “Women in Israel: The Social Construction of Citizenship as a Non-Issue”, Israel Social Science Research, 12, 2 (1996), pp. 1-2.

3. חגי בועז, “פרשת המאבק על זכות הבחירה לנשים בתקופת היישוב: סטטוס קוו ויצירת קטגוריות חברתיות”, תיאוריה וביקורת 21 (2002), עמ’ 107- 131.

4.על משמעות המגדר במרחב הפוליטי Ann Phillips, The Politics of Presence, Oxford 1995, pp. 1-5; חנה הרצוג, “נשים בפוליטיקה ופוליטיקה של נשים”, ד. יזרעאלי, א. פרידמן ואחרות, מין, מגדר פוליטיקה, הקיבוץ המאוחד 2000, עמ’ 310- 313, 328-327, 332 – 334.

5. וראו גדעון דורון ודניאלה שנקר-שטרק, מח”כות לייצוג: נשים ופוליטיקה בישראל, הקיבוץ המאוחד 1998, עמ’ 31- 32.

6. אילנה קאופמן, “פעילות מדינית מטעם המוסדות הלאומיים (1940- 1949)”, מ. אביזוהר (עורך), גולדה: צמיחתה של מנהיגה>, תל אביב 1994, עמ’ 224- 227.

7. הדגשות במקור. ישיבת מרכז מפא”י, 6 במרץ 1948. ארכיון מפא”י, 2-24-1948-23; מ. אביזהר, א. בראלי (עורכים),עכשיו או לעולם לא: דיוני מפא”י בשנה האחרונה למנדט הבריטי-מבואות ותעודות, ב, עיינות ובית ברל תשמ”ט, עמ’ 374- 398.

8. הדגשה שלי. ב.מ.ש בן גוריון בישיבת מרכז מפא”י, 6 במרץ 1948. ארכיון מפא”י, 2-24-1948-23.

9. מזכירות מא”נ לדוד בן גוריון, 30 במאי 1948. ארכיון העבודה, ב230-6-22-IV.

10. מא”נ לשרי ממשלת ישראל, 6 באוגוסט 1948. ארכיון העבודה, 230-6-60-IV.

11. נימוק בן הזמן ראו נ.ה. [ללא שם מלא] , “בין המגוייסות”, דבר הפועלת, י”ד, 4 (20 באפריל 1948), ע’ 73; ופרשנות בת ימינו לתופעהHelena Carreiras, Gerhard Kummel, “Off Limits: The Cults of the Body and Social Homogeneity as Discoursive Weapons Targeting Gender Integration in the Military”, H. Carreiras, G. Kummel (eds.), Women in the Military and in Armed Conflicts, Wiesbaden 2008, pp. 29-48.

12. מא”נ לשרי ממשלת ישראל, 6 באוגוסט 1948. ארכיון העבודה, 230-6-60-IV; [ללא שם], “מועצת ארגוני נשים” דבר הפועלת, י”ד, 4 (20 באפריל 1948), ע’ 87; דבורה נוסביצקי, “ארגון אמהות כחטיבה מתנדבת”, שם, 7-8 (31 באוגוסט 1948), ע’ 164. על נשים ואמהות שכולות איטה ינאית, “תביעות הזמן”, שם, י”ד, 5 (31 במאי 1948), ע’ 111; ב.ר [ללא שם מלא] “על אמהות”, שם ט”ו, 2- 3 (22 במרץ 1949), ע’ 58.

13.מא”נ לשרי ממשלת ישראל, 6 באוגוסט 1948. ארכיון העבודה, 230-6-60-IV; מזכירות מא”נ לממשלת מדינת ישראל, דבר הפועלת, י”ד, 7- 8(31 באוגוסט 1948), ע’ 154; בבה אידלסון, “לשיתוף החברה בחיינו המדיניים”, דבר הפועלת י”ד, 10- 11 (23 בנובמבר 1948), ע’ 218.

14. דברים בישיבת המזכירות הארצית (18- 19 באוגוסט 1948) בתוך “דברים במזכירות הארצית”, דבר הפועלת, י”ד, 7-8 (31 באוגוסט 1948), ע’ 172.

15. מרים שטרקמן-ורלינסקי למזכירות מועה”פ, 31 באוגוסט [בטעות נכתב 1947]. ארכיון העבודה, 230-6-60- IV. וראו אייל כתבן, רות הלפרין-קדרי ותמר טראו-ז’יטניצקי, עורכות הדין הראשונות בארץ ישראל 1930- 1948, תל אביב 2009, עמ’ 22-23.

16. שטרקמן-ורלינסקי למזכירות מועה”פ, 31 באוגוסט 1948 ארכיון העבודה, 230-6-60- IV; והדיון במזכירות הארצית ב 18- 19 בספטמבר 1948 בתוך “במזכירות הארצית של מועצת הפועלות,” דבר הפועלת, י”ד, 7- 8 (31 באוגוסט 1948), ע’ 172; וגם “במבחן המדינה”, שם, י”ד, 9 (11 באוקטובר 1948), ע’ 191.

17. פרוטוקול מא”נ, 2 בספטמבר 1948. ארכיון העבודה, ב230-6-22-IV; בבה אידלסון, “לשיתוף החברה בחיינו המדיניים”,דבר הפועלת י”ד, 10- 11 (23 בנובמבר 1948), ע’ 218.

18. מ. יפה, “האשה בקונגרס הציוני”, האשה, ב, 2 (תרפ”ז), ע’ 3.

19. עזריהו, התאחדות נשים עבריות, ע’ 97.

ד"ר בת-שבע מרגלית שטרן היא מרצה בכירה בתכניות לימודי האישה והיהדות, יהדות זמננו ותולדות עם ישראל במכון שכטר למדעי היהדות. חוקרת תולדות הנשים בארץ ישראל מנקודת מבט חברתית-סוציולוגית-תרבותית. פרסומיה ראו אור בכתבי עת מדעיים בארץ ובחו"ל, וספרה "גאולה בכבלים: תנועת הפועלות הארץ ישראלית 1939-1920" זכה בפרס הכט לשנת תשס"ט. במסגרת הרצאותיה, מעניקה ד"ר שטרן תשתית של תובנות בקונטקסט ההיסטורי וכלים לראייה ודיון ביקורתיים, במטרה לגרום לאנשים להבין ולהפנים מאיפה וכיצד התהליך נובע וצומח.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    מתעניינים בלימודים במכון שכטר?

    נשמח להיות בקשר. נא השאירו פרטי התקשרות וניצור איתכם קשר בהקדם

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיותתנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.