בחודש נובמבר האחרון אירח מכון שכטר ללימודי יהדות, בשיתוף עם קרן בינה יצרית, מאוסטין, טקסס, כנס יחיד במינו. נושא הכנס היה יהדות בפרספקטיבה אבולוציונית. יש כאלה שיראו בדיאלוג בין יהדות לתיאוריה אבולוציונית כמעשה שעטנז. אך לרובם של כמעט 150 משתתפי הכנס נגעו ההרצאות שהושמעו ברמה אינטואיטיבית ביותר. למעשה, הלימוד האבולוציוני של אמונות ומנהגים דתיים הוליד בעשרים השנים האחרונות שפע רב של מחקרים. אולם אלה התמקדו לרוב, למעט כמה חריגים בולטים, במנהגים ובתיאולוגיה הנוצריים, ויש מחסור ממשי במחקרים המתייחסים במישרין למנהגי הדת היהודית מפרספקטיבה אבולוציונית.

לספקנים אפשר להגיד, כי הוצג בכנס מודל משולש של מחקר אבולוציוני של מנהג דתי. המודל הזה שואב רעיונות ותיאוריות שהתפתחו מגילויים ביולוגיים, כמו גם מתיאוריות שצמחו בפסיכולוגיה החברתית הקלאסית. שתיים מהתיאוריות הביולוגיות הן 'תיאוריית טבע האלטרואיזם ההדדי' (Nature of Reciprocal Altruism) כפי שפותחה על ידי רוברט טריברסi (Robert Trivers) , ו'תיאוריית האיתות היקר' (The Costly Signal) או 'תיאוריית הנכות' (The Handicap Theory) שפיתח אמוץ זהבי.ii

התיאוריה של טריברס טוענת שיצורים ביולוגיים התפתו (evolved) במסלול שברר תכונות אלטרואיסטיות. אך יש הרואים בתיאוריה זו כמוציאה את האלטרואיזם מהאלטרואיזם, שכן אם לאורגניזם עצמו צומחת תועלת מהתנהגותו כיצד היא יכולה להיות אלטרואיסטית? הדוגמה של לימוד תורה לשמה תעזור לנו להבין את ההבחנה:

אם מישהו לומד תורה כדי ללמוד תורה בלבד, לא נצפה שהוא יקבל תמורה על הלימוד. אולם הרבה מקורות מדרשיים קושרים ללימוד תורה לשמה קבלת גמול עליון, בחיים שלאחר המוות. פרדוקס? הרי אם הלימוד הוא לשמה אין מקום לתגמול, ואם יש על כך גמול אזי אין הוא לשמה. אינני מתכוון להציע פתרון לפרדוקס זה. אני מבקש לטעון, שאלטרואיזם אינו חייב להיות אלטרואיסטי לחלוטין כדי שייחשב אלטרואיסטי, כשם שתורה לשמה איננה רק לשמה.

טריברס מגדיר התנהגויות אלטרואיסטיות כ'אלה המועילות לאורגניזמים אחרים שאינם קרובים לו מבחינה ביולוגית, והן גם מסכנות את האורגניזם המתנהג בדרך זו, כשהתועלת והסיכון מוגדרים במונחים של חוזקה [אבולוציונית]'. לעומת זאת, אם אני עושה זאת למען קרוב משפחה שלי, אני מרוויח בכך גידול במספר הגנים שלי במאגר הגנטי העתידי. טריברס מביא כדוגמאות להסבר תורתו את צווחות האזהרה של ציפורים ואת השיתוף בדם אצל עטלפי הערפד. בכל הדוגמאות האלה אורגניזם אחד מקריב משאבים חשובים שלו כדי לאפשר לאחר לשרוד. ציפורים יזהירו את הלהקה מפני טורף הנמצא בסביבה, למרות שבכך הוא מגדיל את הסיכויים שהוא עצמו יילכד. עטלפי הערפד יתחלקו בדם שמצצו מקרבנם עם עטלפים חולים, תוך שהם מסכנים במחסור במזון את הישרדותם שלהם. אך למעשה, עטלף חולה שלא יחזיר בעתיד טובה על הטובה שקיבל, יוכר כרמאי. (היכולת לזהות רמאים בין האחרים הוא תחום מרתק בפני עצמו בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית.)

חוקרים ראו בנטייה הביולוגית לאלטרואיזם הדדי כבסיס הביולוגי למנהגי הצדקה האנושית, לגמילות החסדים במסגרת הקהילה ולמתן מחילה לאחר. לטענתם, הקרבת משאבי הזמן, האנרגיה והכסף שלנו לטובת חברי קהילתנו הדתית איננה התנהגות נרכשת. היא נבחרה להיות תכונה אנושית על ידי כוחות אבולוציוניים. בעולם המשתנה-תמיד למחול ולגמול –חסד הן התנהגויות אשר תומכות בהישרדות האדם.

התיאוריה הביולוגית השנייה שתורגמה להסבר ההתפתחות (evolution of) האנושית היא 'תיאוריית האיתות היקר' שפיתח אמוץ זהבי. לפי תיאוריה זו, כדי לשדר מצוינות גנטית ולהזמין הזדמנויות לרבייה, האורגניזם מכביד על עצמו תכונות שהן גם מושכות באופן מידי את תשומת לבם של שותפים פוטנציאליים לרבייה, וגם מאותתות להם באותה עת על כשירות ביולוגית גבוהה. שתי דוגמאות בולטות שהוא מביא לכך הן זנב הטווס וקרני האייל.

לכאורה זה בזבוז של משאבים אבולוציוניים וסיכון עצמי עבור הטווס לגדל זנב שהוא צבעוני ביותר, מצד אחד, אך כבד מאוד, מצד שני. משקל הזנב עשוי להכביד על סיכויי הישרדותו בהקשותו עליו את הבריחה או את הלחימה. בדומה לכך גם קרניו הכבדות של האייל מהוות עבורו נכות או "הכבדה". משקלם של קרני האייל ונפחם מקשים עליו לתמרן בשדה. אך הזכר שיכול להרשות לעצמו את הקרניים הללו או את האותות עתירות הנוצה מאותת בכך לבן המין השני, שלמרות מחירו הכבד של סימן האיתות הוא מספיק חזק כדי לשרוד. למעשה, חוזקוהאבולוציוני של הזכר יכול להימדד ביחס ישר לגודל קרניו או ליפי זנבו. אלה הם איתותים שהוא משגר לנקבות בנות מינו האומרים ש'אני בן זוג ראוי, וצאצאיך ממני יהיו חזקים – כמוני'.

תכונות דומות לאלה פועלות ב'צריכת הראווה' האנושית, המאותתת לסביבה על היכולת של בעליה לבזבז משאבים — פשוט על ידי בזבוזם. קולטי האותות יודעים שאותות אלה מעידים על איכות, משום שמאותתים מאיכות ירודה אינם מסוגלים להציג אותות ראוותניים כה בזבזניים.

אותות ראוותניים בדת היהודית, כאלה שכרוכים בהם הוצאות גבוהות, כוללים לא פעם אביזרים דתיים, כגון תפילין, לולבים, מצה שמורה וכיוצא באלה. יהודים ראוותנים, הנכנסים להוצאות גבוהות מאוד כדי לערוך סדר פסח או ארוחות חג אחרות ראוותניים, מאותתים בכך לקהילה על ערכם וחשיבותם. כאלה הם גם מעשי התחשבות וצדקה ראוותניים. אלה המאותתים בחוזקה הרבה ביותר יתוגמלו במטבע החברתי החשוב ביותר – בכבוד. ואלה המכובדים ביותר יהיו גם מבוקשים ביותר לשם שמיעת דעתם ולהשתדך לילדיהם.

ולבסוף, כאשר נוסיף לתערובת את 'תיאוריית הדיסוננס הקוגניטיבי' של ליאון פסטינגרiii (Leon Festinger), נוכל לזכות בהבנה טובה יותר של המניע לעשיית הטוב הגדול יותר, כלומר למען 'אנשיהם' ולמען האל. תיאוריה זו טוענת בבהירות, שאם אדם נכפה לעשות או לומר משהו המנוגד לדעתו האישית, תהיה לו נטייה לשנות את דעתו כך שתתאים למה שעשה או אמר. בני האדם נוטים ליושר פנימי, ואינם רוצים לשקר לעצמם. ובמישור הדתי, בהיותם בעלי יושר פנימי הם נתונים תחת לחץ פנימי לדאוג לכך שהארוחות שהם אוכלים בבית, שהתפילות שהם מתפללים בבית ושהנרות שהם מדליקים בתחום הפרטי ייעשו באופן הנדרש על ידי כללי הדת – גם בהיעדר שיטור של קהילה.

אך למה לי להתפלל בבית כשאין לי סיבה לחשוד שמישהו בודק אותי? התשובה היא — בגלל שאני הוא הבודק, ואני אדם הגון! יהיה לי קשה למדי להתאים את עצמי לציפיות מסוימות אם אינני מסכים עמהן, ולאחר שהתנהגתי בדרך מסוימת, אני למעשה משכנע את עצמי שזו גם ההתנהגות הנכונה ביותר. אני מתנהג — לכן אני מאמין. ואמונה זו מצדה מובילה להתנהגויות נוספות, עד שלבסוף אני מוכן לבצע טקסים גם כשאני נמצא לבד.

יש אנשים שמודל זה ייראה בעיניהם ציני, שהרי אנשים עושים מעשים טובים, מתפללים ונותנים צדקה גם בגלל סיבות רבות אחרות, ולא רק כדי לשדך את ילדיהם. יש לנו, בני האדם, נטייה להתעלם מתרומתה של הביולוגיה להתנהגותנו. אולם ההרצאות שהושמעו בכנס על היהדות בפרספקטיבה אבולוציונית הזכירו לנו שאנו אמנם יצורים ביולוגיים. אנו מתייחסים לטקסי קבורה ולאווירה הנלווית להם בדרכים הדומות לאלה של אוכלוסיות החיות בארצות פחות מפותחות. אצל אלה המקפידים על שמירת טהרת המשפחה קיימת נטייה להביא יותר ילדים מאשר אצל אלה שאינם נוהגים כך. יש שימפנזות מסוימות המציגות דרכי התנהגות הדומות למדי לדרכים האנושיות. כך גם הקו האבולוציוני שלנו, המשתרע לאורך כ-5,000 שנה ועוקב אחרי הדורות מאדם ועד נוח ומנוח ועד אברהם וכו', נראה דומה ביותר לעץ האבולוציוני המשתרע על פני 50,000,000 שנה, ששורטט על ידי דארווין לפני 100 שנה.

אין בכוונתנו לטעון שהמניעים הביולוגיים הם המניעים היחידים שעיצבו את הטבע האנושי, כמו גם את האמונות והמנהגים היהודיים, אולם אל לנו להתעלם מהם אם ברצוננו להגיע באמת להבנה מלאה יותר של טבע זה.כמסקנה מכל האמור לעיל, ומתוך רצון להבין את היסודות, הקמנו במכון שכטר, בשיתוף עם קרן בינה יצרית, תוכנית עם מילגה להעמקת ההבנה האבולוציונית של המנהג הדתי היהודי.

[i]Trivers, R. L. (1971). "The Evolution of Reciprocal Altruism". The Quarterly Review of Biology 46 (1): 35–57.

[ii]Zahavi, Amotz (1975). "Mate selection-A selection for a Handicap",J. theor. Biol 53: 205–214.

[iii]Festinger, L. (1957). A theory of cognitive dissonance. Evanston, IL: Row, Peterson