מסעם של שבי ציון מבבל לירושלים מעורר שאלות רבות: לאורך כמה אלפי קילומטרים צעדו שבי ציון? כמה זמן ארך המסע? כיצד נעשה? דומה כי קיימת שאלה משמעותית הרבה יותר הקשורה במסע ארוך זה – חשיבותו כתהליך פנימי ומשמעותי.

חוקרים העוסקים בתופעת המסעות, העלייה לרגל והביקור במקומות הקדושים מדגישים את חשיבות הדרך הפיסית והרוחנית שעושה עולה הרגל – זה יוצא מביתו ויוצא למסע ארוך, הרפתקני, מסוכן וחסר ודאות שבסופו הוא יגיע אל שיאו, המקום הקדוש המהווה את לב אמונתו.

וישנן עוד שאלות רבות: מה הרגישו כאשר עזבו את ביתם? האם ידעו מה מצפה להם בארץ ישראל? מה קיוו להשיג מבחינה חומרית, דתית ורוחנית? אבל יותר מכל מסקרנת שאלת החוויה הרוחנית-הפנימית של שבי ציון. אין ספק כי הדרך של אלפי הקילומטרים שניצבה לפניהם נתנה להם הזדמנות להרהר בשאלות משמעותיות הנוגעות לשורשי אמונתם.

מעניין כי מספר דורות לאחר ששבי ציון הגיעו אל העיר, בשלהי ימי הבית השני ועם התבססות ירושלים כיעד של עלייה לרגל יהודית, עשו את דרכם על אותו הנתיב יהודים רבים, הפעם כעולי רגל שצעדו לבית המקדש שעמד על תילו כבר מאות שנים.

היה זה מוקד מקודש ומפואר, מן המרשימים ביותר בעולם הרומי, שתנועת העלייה לרגל אליו הגיעה לשיאה בתקופה שלאחר השיפוץ שערך הורדוס הגדול במקום. על פי ההשערה הגיעו עשרות אלפי עולי רגל אל העיר בשלושת הרגלים, רבים מהם היו יהודים שהשתייכו לקהילות הגדולות בבבל, ובחרו לקיים את מצוות העלייה לרגל לעיר הבחירה.

בימינו, כך נדמה, אבדה חוויית המסע הארוך ומעורר המחשבות לירושלים. רובנו מגיעים אמנם במהירות ובקלות יחסית אל העיר ואל מקומותיה הקדושים (אם אין פקקים בדרך), אך ייתכן שקיצור הדרך הוא בעוכרינו, שכן איננו יכולים לנצל את המסע לחשיבה על עצמנו ועל מקומנו בעולם.

*המאמר בשיתוף פרויקט 929 – תנ”ך ביחד.