נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
הדיון הציבורי על עיצוב פניה היהודיים של מדינת ישראל באמצעות מערכת החינוך הממלכתית מלווה את המרחב הציבורי הישראלי מקום המדינה. בזה אחר זה, קמו שרי חינוך מלאי כוונות טובות, וחדשות לבקרים הקימו ועדות ציבוריות וחנכו תכניות חדשות, שהבטיחו גדולות ונצורות: כך נרשמו בספרי ההיסטוריה תכנית התודעה היהודית של השר זלמן ארן בשנות החמישים; המלצות ועדת שנהר בשנת 1994; תכנית מאה המושגים של השרה לימור לבנת שבקושי הספיקה להיוולד עד שנגנזה; תכנית “תרבות ישראל ומורשתו” שיזם השר גדעון סער, שהאריכה ימים כחמש שנים עד שהשר שי פירון חשב לנכון לתקנה. בין לבין, יזם יו”ר ועדת החינוך של הכנסת, הרב מיכאל מלכיאור את חוק “החינוך המשלב” שהתיימר להביא גואל לציון בזכות קידום חינוך משותף בין ילדים חילוניים ודתיים במסגרות חצי פרטיות.
והנה, בפתח שנת הלימודים תשע”ז, עומדת לה בפתח תכנית חדשה – עוד אחת – שמבטיחה לקדם את החינוך היהודי של ילדי ישראל מכיתה א’ עד כיתות י”ב – ושמה בישראל ״תרבות יהודית-ישראלית”. עלינו לאחל הצלחה ליוצריה ומנהליה של התכנית החדשה אך לאור ההיסטוריה הקצרה שתוארה לעיל, הדעת נוטה להאמין שפתרון הולם לבעיית החינוך היהודי במרחב החילוני יימצא רק אחרי שתיערך דיאגנוזה מעמיקה שתענה לשאלה מדוע, עד כה, כל הניסיונות נחלו כישלון צורם.
בשורות הבאות, אציע כמה נקודות למחשבה הנוגעות לשאלה זו, על סמך הניסיון המצטבר של רשת בתי ספר תל”י החוגגת השנה ארבעים שנה להיווסדה, ומהווה העדות היחידה לתגבור לימודי היהדות במרחב החילוני שלא נגדעו באבם:
א. הכשרת הלבבות והכשרה מקצועית: מורה מן השורה בחינוך הממלכתי סובל משתי בעיות ביחס להוראת מקצועות היהדות: חוסר ידע וחוסר במוטיבציה. ועדה מקצועית מכובדת ככל שתהיה תיוותר ללא תועלת ללא הכשרת לבבות מתאימה וללא הכשרה מקצועית ראויה. למרבה הצער, טרם נוצר המנגנון הממלכתי שיגייס את זמן האיכות הדרוש להכשרת מורים ואת המשאבים הדרושים לפיתוח מקצועי מעמיק של המחנכים בתחומים אלה. ללא השקעה כפולה שכזו, כל ניסיון חדש נועד לכישלון.
ההוגה החשוב של המאה הקודמת, א.י. השל כתב במאמרו על חינוך יהודי: “בשעה שמכניסים אדם לדין, אומרים לו…קבעת עתים לתורה? [שבת, לא, ע”א]. ואין שואלים אותו: כמה למדת ומה אתה יודע? התכונה המציינת היהודי היא לא אהבת הידיעה אלא אהבת הלימוד. הכל תלוי במי שעומד לפני התלמידים. אין המורה בחינת מקור חיים אוטומטי שאפשר להוציא ממנו משקאות רוחניים בכל עת ובכל שעה. עומד הוא כעד לפני התלמידים, או כזר.
אין הוא יכול להנחות את חניכיו לארץ הבחירה, אם לא היה שם בעצמו. כשהוא שואל את עצמו: האם מקיים אני את מה שאני מלמד? האם מאמין אני במה שאני מוציא מפי? מן הדין הוא שיהא בידו לענות בחיוב. מה שאנו זקוקים לו יותר מכל דבר אחר אינו ספרי לימוד אלא אנשי לימוד. אישיותו של המורה היא היא הטקסט שהתלמידים לומדים: הטקסט שלא ישכחו לעולם”.
כשמערכת החינוך הישראלית תכשיר מורים כאלה, היא תדע שעשתה מלאכתה נאמנה.
אובדן האמון: משרד החינוך יזם בעשרים השנים האחרונות מספר תכניות שלוו בהבטחות לשינוי ומהפיכה. כולן הסתיימו במפח נפש גדול לכל המעורבים. מרוב אכזבות, המערכת הפסיקה להאמין ברצינות המשרד וביכולתו לממש מדיניות עקבית לאורך זמן בתחום זה.
ב. שאלת המשאבים: הכשרה רצינית של עשרות אלפי מחנכים ומנהלים עולה כסף רב. הפיכת מקצועות היהדות לדבר משמעותי בחוויה הבית ספרית דורש הקצאת שעות, לא במקום מקצועות הליבה אלא בנוסף להם [הורה ישראלי מן השורה, גם אם הוא רואה בעין יפה את תגבור לימודי היהדות, לא מוכן שהם יהיו על חשבון מקצועות הליבה, הכבדים…]. כל מדיניות שלא תהיה מגובה בהקצאת משאבים משמעותית ואמתית, לאורך שנים, נועדה להיכשל.
ג. שאלת הבחירה: עלינו לשאול את עצמנו עד כמה הממלכה יכולה לכפות חינוך יהודי כמקצוע ליבה על מי שלא רוצה בכך ולא מאמין בחשיבותו. האם ניתן להצליח בחינוך יהודי במקום בו לא קיימת תחושת שליחות? במקום בו יצר המסירה השתתק ודמם? האם חינוך יהודי שהפך להיות “מקצוע” יכול לגעת בנפש ובנשמת המורים והילדים?
על רקע מה שנאמר עד כה, ניתן להבין מה הוא סוד ההצלחה של חינוך תל”י, הפועל היום בקרב 112 בתי ספר ויותר מ-200 גנים ברחבי המדינה ובא במגע חינוכי עם קרוב ל-45,000 ילדים.
חזון חינוך תל״י הינו לפייס את היהודי הישראלי עם מורשתו התרבותית והרוחנית והוא אינו מסתפק ביהדות ברוח מורשת סבא אלא מטפח יהדות מודרנית, פתוחה, סובלנית, מתלבטת, מחייכת ומכילה.
בכל הנוגע להכשרת מנהלים ומורים, חינוך תל״י מתנהג ״כבוטיק יוקרתי״. הוא מתמקד בבתי ספר מובחרים ויוצר בכך תנאים מיטביים לקידום משמעותי של הצוותים החינוכיים. הוא גם עושה זאת תוך סיפוק מעטפת של התנאים הנדרשים לצוותים כדי להצליח: תכניות אקדמיות, ליווי רוחני, הדרכה פדגוגית, השתלמויות מקצועיות, חומרי למידה מותאמים, הענקת חוויות לימודיות–ועוד.
חינוך תל״י, החוגג השנה 40 שנות עשייה, יכול לסמן גם וי על סוגיית הרציפות והעקביות. במקביל, לאורך השנים השקיעה ומשקיעה קרן תל״י בבתי הספר ובגני הרשת משאבים, לא כשוחד, אלא כדי לספק להם ליווי מעמיק, מגוון ורב תחומי, כמפתח להצלחה שלהם.
לבסוף, המפתח החשוב ביותר לפענוח סוד ההצלחה של תל״י הוא ההבנה שרק כשמנהל בית ספר וצוותו מאמינים בחשיבות הנושא ובוחרים לעסוק בו מרצונם החופשי, רק אז יכול להתרחש השינוי המיוחל. כמו בדברים רבים בחיים, רק דברים היוצאים מהלב נוגעים ללב, ואם לימודי היהדות לא יגעו בלב הלומדים, אולי עדיף שלא יהיה להם מקום בתכנית הלימודים הרשמית של מדינת ישראל.
ד"ר איתן שיקלי הוא מנכ"ל קרן החינוך למען בתי ספר וגני תל"י (תגבור לימודי יהדות), מכהן בתפקיד משנת 1994 ומרצה במכון שכטר למדעי היהדות בירושלים.