ביום ג' בתשרי תש"ה (1944) הודיע משרד המלחמה הבריטי על הקמת הבריגדה היהודית, ובשמה העברי "חטיבה יהודית לוחמת" (חי"ל). הבריגדה היהודית הייתה חטיבה בצבא הבריטי שהורכבה כולה מלוחמים יהודים, בעיקר בני היישוב היהודי בארץ ישראל, שהתנדבו לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. יום המנוחה הרשמי של החיילים בחטיבה היה יום השבת, והרב הצבאי של החטיבה דאג לניהול מטבח כשר.

הייתה זו החטיבה הצבאית הבריטית הראשונה שכל חייליה ומפקדיה היו יהודים, ושנשאה סמלים עבריים וציוניים במלחמה נגד גרמניה הנאצית. (לחיילי החטיבה היה תג שרוול מיוחד, ובמרכזו מגן דוד וברקע שלושה פסים בתכלת ובלבן.)

ממשלת בריטניה החליטה על הקמת החטיבה רק לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, ביולי 1944. למעשה, הנהגת היישוב – באמצעות המחלקה המדינית בסוכנות היהודית – דרשה ולחצה משך כל שנות המלחמה להקים יחידה עברית לוחמת, ברוח הגדודים העבריים שהוקמו במלחמת העולם הראשונה. רק לקראת סיום המלחמה הסכימו הבריטים להקים את הבריגדה. הסיבה לסירובה של בריטניה משך שנות המלחמה להקמת חטיבה יהודית הייתה ככל הנראה תעמולתית, שכן הבריטים חששו מן התעמולה הנאצית שטענה שהיהודים אשמים בפרוץ המלחמה.

המוסדות הלאומיים הציוניים ראו בהקמת הבריגדה בסיס לאימון אזרחים לקראת הצבא העברי שיוקם בעתיד, ואמצעי להצלת יהודי הגולה, ועל כן עודדו את בני היישוב להתגייס.

החטיבה הורכבה משלושה גדודים של חיל רגלים, חיל תותחנים, יחידת הנדסה ויחידות תומכות לחימה. בראש החטיבה הוצב בריגדיר לוי בנימין, יהודי יליד קנדה. בפועל, החטיבה הייתה חלק מן הדיוויזיה ההודית השמנית של צבא האימפריה הבריטית.

במקביל, ההגנה ומוסדות היישוב היהודי בארץ מינו באוקטובר 1944 מפקד בריגדה מטעמם, שעמד בראש הפיקוד הפנימי שהיה אמור לטפל בעניינים מיוחדים למתנדבי היישוב. לתפקיד נבחר האלוף (לימים) שלמה שמיר (שלמה רבינוביץ), שהיה בוגר קור הקצינים הראשון שארגנו הבריטים למתנדבי היישוב העברי. משך תקופת קיומה, שירתו בחטיבה 5,000 חיילים יהודים.

החטיבה לקחה חלק בקרבות להבקעת קו ההגנה הגרמני בצפון איטליה (קו "ג'ינגס חאן").

עם תום המלחמה התארגנו חיילים מן הבריגדה בטרוויזיו (משולש הגבולות בין איטליה, אוסטריה ויוגוסלביה לשעבר) לסייע לתנועת הבריחה (התארגנות שפעלה לעלייה בלתי לגאלית לארץ ישראל) להבריח יהודים עקורים ממרכז אירופה לנמלי הים התיכון, ומשם לארץ ישראל. בהמשך הקימו יוצאי הבריגדה את "המרכז לאירופה" לטיפול בפליטים יהודים באמצעות קרנות יהודיות במטרה לעודדם לעלות ארצה.

הבריגדה פורקה רשמית בקיץ 1946. מרבית מפקדיה נקלטו לימים בתפקידים פיקודיים בצה"ל עם הקמתו.

חללי הבריגדה (כשלושים במספרם) הונצחו ביער החי"ל שליד מעלה החמישה, באנדרטה להנצחת הבריגדה היהודית ביער משמר איילון ליד לטרון, ובאנדרטה בזיכרון יעקב. רק בשנת 1973 הוקמה אנדרטה לזכרם בהר הרצל, ובשנת 2009 הוקם אגף מיוחד להנצחת הבריגדה היהודית במוזיאון בית הגדודים העבריים באביחיל. כמו כן, ערים רבות בישראל קראו רחובות על שם החי"ל.

נוסיף שבתום המלחמה התארגנו כמה חיילי חי"ל לקבוצה בשם "הנוקמים" יחד עם פרטיזנים וניצולי שואה, במטרה לבצע מעשי נקם בנאצים. הם פעלו בעיקר בצפון איטליה, אוסטריה ודרום גרמניה. מטרתם הייתה להרעיל את מקורות המים של מספר ערים בגרמניה וכך לגרום למוות המוני של מיליוני אזרחים גרמנים, ולהרעיל את מקורות המזון של מחנות השבויים הגרמניים. הרעלת מקורות המים לא יצאה אל הפועל. הרעלת מקורות המזון התבצעה באופן חלקי בלבד. "הנוקמים" הם נושא לרשומה נפרדת.

בתמונה: חייל הבריגדה יוסף ולד מחזיק קליע (פגז) ועליו הכיתוב "שי להיטלר" (איטליה, 1944). באדיבות מיזם ויקישיתוף.