ההיסטוריה של ירושלים היא בת אלפי שנים. במרוצת השנים, כתוצאה מכיבושים ושינויים שלטוניים, נבנתה העיר ונהרסה, התרחבה והתכווצה. אך מעולם לא נהרס הנוף המקומי כמו בחמישים ואחת השנים שחלפו מאז מלחמת ששת הימים. לפני שיהיה מאוחר מדי, אני קורא לקובעי המדיניות לחשוב מחדש על המשך תהליך הפיתוח של העיר בחמישים השנים הבאות. תקוותי היא שביום השנה המאה לאיחוד ירושלים, בשנת 2067, עדיין יישאר בירושלים מעט מאופייה הנופי הייחודי, ושאותו תמהיל שאין בשום מקום אחר בעולם – ההוד וההדר, הקדושה והחולין ששזורים יחדיו – לא ייעלם.

בשנים שחלפו מאז שנת 1967 מתקיים בירושלים מאזן אימה בין שני חלקי העיר, מזרח ומערב. מאז המלחמה פועלים הפוליטיקאים הישראלים ופרנסי העיר היהודים בעיקר משיקולים של התמודדות עם הגידול המהיר במספר תושבי העיר הערביים ומחרדה שאוכלוסיית מזרח העיר תהיה גדולה יותר מזו שבמערבה. לאחרונה הציעו כמה חברי כנסת להוציא מתחומי ירושלים, באופן מלאכותי, שכונות ערביות צפופות ועל ידי כך לשנות את המאזן הדמוגרפי. ולראייה, ככל שמתרחבת הבנייה הבלתי חוקית במזרח העיר ומספר התושבים שם גדל, כך גם מתעצם האתגר הישראלי להגדיל את האוכלוסייה היהודית של העיר. בהיעדר יכולת, בשל סיבות פוליטיות ונופיות, להרחיב את העיר מערבה או מזרחה, בשנים האחרונות נמשך ביתר שאת תהליך של ציפוף, בנייה לגובה ובנייה הולכת ומתרחבת באזורים שבעבר היו שטחים פתוחים שנועדו להיות ריאות ירוקות. הנוסע היום ממערב העיר למזרחה או מצפונה לדרומה, לא יכול שלא להתרשם מתנופת הבנייה ש"מעלימה" את ירושלים מן הנוף ושמגמדת את העיר המקודשת וההיסטורית – העיר העתיקה ושכונותיה הוותיקות של ירושלים – מן העין. לאט־לאט הירוק מפנה מקומו ללבן: מורדות עין כרם נבנים; הצבאים שבנחל שורק ליד שכונת רמות יפנו את מקומם לאנשים; הבנייה בקרבת העיר העתיקה מתרוממת לגובה והופכת את הנוף הייחודי לנחלת העשירים או התיירים בלבד; ואלו הן רק חלק מן הדוגמאות לתופעות מדאיגות אלו.

אני מציע לא רק למועמדים החדשים לראשות העיר, אלא גם לחברי הכנסת הנוכחית ואלו שייבחרו בבחירות הבאות, לשנות את המדיניות הישראלית ביחס לירושלים. יש לנו, כיהודים וכישראלים, אחריות כבדה בנוגע לירושלים ולעתידה. התהליכים שאנחנו מובילים כעת הם בלתי הפיכים והם משנים את נופה של ירושלים ואת אופייה מקצה לקצה.

נכון אמנם כי עיר חיה ותוססת כמו ירושלים איננה יכולה לקפוא על השמרים והיא חייבת לשמור על חיות ועל דינמיות. מצד שני אסור בשום אופן להמשיך לפעול תחת מכבש הלחצים הדמוגרפי. כבר היום ירושלים היא העיר הגדולה ביותר במדינת ישראל, הן מבחינת מספר התושבים והן מבחינת השטח. על פרנסי המדינה להכיר ולראות בירושלים אתר מורשת ישראלי ועולמי ולהגן עליה מפני תהליכים מהירים מדי ולא שקולים. בעיקר יש לבלום את מגמת גידול העיר, הן מבחינת שטח והן מבחינת אוכלוסייה שמוסיפה לחץ מיותר על הנוף המצולק כבר היום.

נכון אמנם כי כבר בימינו קיים מאזן הגירה שלילי בעיר ורבים עוזבים את ירושלים בשל חוסר יכולתם למצוא מקומות מגורים שהולמים את כיסם או את עינם. אין לנו כל חובה להמשיך ולהגדיל את העיר. כן חובה עלינו לתפוש את ירושלים במונחים השונים מאלו של ערים ומקומות אחרים בארץ – אוצר של קדושה ותרבות, עיר סמלית ונכס ייחודי שיש לשמרו ולהגן עליו. זו אמנם עיר שחיים בה מאות אלפי תושבים שמקיימים בה שגרת חיים, אך בה בשעה היא גם עיר מקדש ועיר בירה, עיר סמלית ואוצר מורשת תרבותי.

השוואה לערים אחרות וחשובות בעולם שחלקן צפופות לא פחות מאשר בירושלים – פריז, רומא, אמסטרדם ועוד – מראה שבמקומות אלו נעשה תהליך הגידול הדמוגרפי בצורה זהירה הרבה יותר מאשר בירושלים ופרנסי מדינות שונות הצליחו לאזן בין הלחץ הדמוגרפי המאפיין מקומות אלו לבין הרצון והצורך לשמור על עריהם לדורות הבאים ולהגן עליהן. במקרה של ירושלים יש למצוא מנגנונים כלכליים מתאימים שיבטיחו כי העיר תישאר מקום פתוח לכולם: צעירים ומבוגרים; חילוניים, דתיים וחרדים; יהודים וערבים כאחד. יש לדאוג כי העיר תישאר גם מקום חי ותוסס אבל גם מקום השראה יהודי, ישראלי ועולמי.