בתחילת פרשתנו, פרשת ויחי, מסופר כי עברו שבע עשרה שנים מאז שהגיע יעקב למצרים. מה ידוע לנו על חייו של יעקב בתקופה זו? מה אפשר ללמוד על יחסיו עם יוסף בנו שהביא אותו למצרים?

בפסוק הראשון בפרק מ”ח נאמר: “וַיְהִי, אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה; וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ–אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם”.

דברי הפסוק מעוררים את החשד שכנראה לא היה יוסף בקשר הדוק מאוד עם אביו. ביקוריו אצל אביו כנראה לא היו קבועים ודחופים ולכן צריך היה להודיע לו במיוחד על מצב בריאותו של אביו. הכתוב אף מדגיש כי מצב זה גרם ליוסף לקחת את שני בניו עמו, עובדה הראויה לתשומת לב מיוחדת מאחר שהיא מצטיירת כמשהו חריג.

כאשר יעקב מבין שהגיעו לביתו אורחים חשובים, הוא מתחזק ומתמלא בעוצמה מיוחדת כפי שנאמר: “;וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה.” יעקב נרגש מאוד כי הוא יודע שזו תהיה הפעם האחרונה שעיניו יחזו בבנו האהוב יוסף. אנו גם יודעים שהוא ינצל את ההזדמנות לברך את בני יוסף, שבגלל עיוורונו או בגלל שביקורם אצל סבם היה אירוע נדיר, אין הסבא מזהה אותם והוא שואל “מי אלה?” (בראשית מח,י).

כדי שיוכלו לקבל את הברכות מאביו, מקרב יוסף את בניו אל אביו, כאשר מנשה, הבכור מבין השניים, עומד מול ידו הימנית של יעקב ואפרים מול שמאלו, אך יעקב מסכל את ידיו ומניח את ידו הימנית על ראשו של אפרים ואת ידו השמאלית על ראשו של מנשה.

בציור של אבנר מוריה אנו רואים את יעקב המתואר כמעט עיוור מסתכל לא על הבנים, שמתכופפים מול המיטה, אלא לחלל החדר. זרועותיו הצהובות של יעקב מסוכלות מעל לראשיהם. יוסף העומד בצד מושיט במחאה את זרועו לעבר ידיו המוצלבות של אביו. חדר השינה של יעקב מצטייר כחדר מלכותי שקירותיו אדומים, המזכיר וילות עתיקות בפומפיי, וברור שלמרות שאולי לא היה יוסף מקורב לאביו, הרי שסיפק את כל צרכיו החומריים בצורה מופתית.

הפתח הרחב משמאל מסמן את הכניסה לחדר והחלון מאחור משקיף על הפירמידות. מרחוק, ליד הפירמידה הימנית ביותר, אפשר לראות את סמל הספירלה המרמז לרוח האל ואף שתי דמויות קטנות ניצבות. התמונה מרמזת שבברכת הבנים יעקב פונה לרוח ה’ ולדמויות אברהם ויצחק הנראות למרחוק, כשהוא אומר: “האל אשר הלכו בדרכיו אבותיי אברהם ויצחק…” (בראשית מ”ח :15).

יעקב יודע שאלוהים תמיד הגן עליו ועכשיו הוא מבקש את אותו הדבר עבור בניו של יוסף. בשילוב זרועותיו מעל ראשיהם הוא משחזר את יצחק הנותן לו את ברכתו של עשיו. יעקב מברך את נכדיו באומרו: “הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק…” (בראשית מ”ח:16). ברור שברכת הבנים חשובה מספיק כדי להצדיק הקדשת פרק שלם שכן יעקב מנצל את ההזדמנות להעביר את ברכתם של אברהם ויצחק לבניו של יוסף, לצד תחינה שאלוהים יחזיר אותם לארץ אבותיהם.