גלריית נווה שכטר בתל אביב מציגה בימים אלה את תערוכת “סְפֶרָה”. בתערוכה מציגות שתי אומניות ישראליות מוכשרות את יצירותיהן היפות העוסקות בספירת העומר. אבל ארבעת המסכים המקרינים קולות נשים הסופרות עד 49 בקולות גבריים מפחידים ומסתובבות אל הצופה בכל קריאה, מעוררים תגובה עזה. נשים ישראליות חילוניות, המתמודדות לראשונה בחייהן עם מסורת ספירת העומר, מספקות פרשנות נוקבת להדרת קולות נשים במסורת היהודית. מה משקפת הפרשנות הזו?

הציונות הייתה תגובה מהפכנית למשבר הזהות היהודית שפרץ במאה ה־19 באירופה ושערער את מסגרת החיים היהודית שהתקיימה במשך 1,800 שנים. החברה הדתית האוטונומית למחצה שנוהלה בידי ההלכה ואופייה בקשרים משפחתיים חזקים, לא יכלה עוד לשחות נגד הזרמים החזקים של ההשכלה הליברלית, של הלאומיות החילונית ושל הסוציאליזם.

הציונות לא הייתה התגובה היחידה, אבל היא הייתה היחידה שהצליחה. וחשוב יותר, היא יצרה סדר יהודי חברתי־פוליטי חדש: כמעט בן־לילה חדל העם היהודי להיות קהילה אתנית־דתית והפך למדינת לאום. בקרב אלו שנשארו במדינות בהן התגוררו ושבחרו לא לעלות לארץ, רובם הפנימו את המשמעות ההיסטורית החזקה: הגלות הארוכה הסתיימה.

מדינת ישראל יעילה לקיומו ולחיזוקו של העם היהודי. אך למרות גלי העלייה שהתקיימו טרם הקמת המדינה, ביום 14 במאי 1948, עת הכריז דוד בן גוריון על הקמת המדינה היהודית, התגוררו בה רק 5% מכלל יהודי העולם. בתחילת המילניום השלישי, עלה לראשונה מספר היהודים בישראל על מספרם בארצות הברית. והיום, בחלוף 70 שנה מקום המדינה – יותר מ־50% מן יהודי העולם גרים בישראל, אשר כעת נחשבת לקהילה היהודית הגדולה ביותר וליחידה שנמצאת בצמיחה מתמדת, והמגמה הדמוגרפית מתחזקת משנה לשנה.

יהודים ברחבי העולם הממשיכים לקיים חיי קהילה דתיים סביב בתי הכנסת ראויים להערכתנו ולתמיכתנו, אבל אם נבחן את יהדות ארה”ב, שבה מתגוררים מרבית היהודים שאינם ישראליים, אנו יכולים לראות תזוזת־עומק במחויבות היהודית. היום, הפעילות השנתית המאורגנת הגדולה ביותר של יהדות ארה”ב היא ועידת אייפ”ק (AIPAC – American Israel Public Affairs Committee), שדולה אמריקאית פרו־ישראלית. באייפ”ק פועלים יחדיו נציגי כל הזרמים הדתיים לצד יהודים חילוניים ובני זוגם הלא־יהודיים. הם שותפים מלאים, ואין זה משנה לאיזה זרם הם משתייכים במישור הפרטי. אך ישנה גם “אופוזיציה” הכוללת את ג’יי סטריט, את NIF (הקרן החדשה לישראל) ואפילו את נטלי פורטמן (מבלי שהתכוונה), אשר מקדמים את ערכיהם היהודיים־ציוניים. בתחילת המאה ה־21, עבור רוב יהודי העולם היהדות באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בזירה הפוליטית ולא בבתי הכנסת.

למרות שאנו משתאים מהצלחתה של ישראל לשנות את פני הפזורה היהודית בגלובוס, הרי ישנן מגמות חדשות הקוראות תיגר על הציונות. משבר הזהות היהודית אשר גרם במאה ה־19 להולדת הרעיון הציוני והאילוצים ההיסטוריים במאה ה־20 אשר ליוו את הקמת המדינה, פינו את מקומם לזרמים פוליטיים ותרבותיים גלובליים. זרמים אלו מנפצים את הקשרים המשפחתיים של קהילות אתניות, ומהווים אתגר ליכולתה של מסגרת מדינת הלאום להשרות נאמנות ואחדות. כמה מדינות הגיבו לזרמים האלה על ידי בחירת מנהיגים פופוליסטיים, המעלים על נס את מדיניות ההתנגדות לשטף העלייה ארצה.

הזרמים הקיצוניים האלה מהווים אתגר לעתידה של ישראל כמדינת לאום יהודית ועיקרון ההכללה תופס מקום מרכזי. קולות יהודיים ליבראליים־אוניברסליים מגלים שקשה יותר ויותר לכלול בתוך זהותם היהודית את מה שהם תופסים כלאומיות הייחודית של ישראל, ובכמה מקרים קיצוניים אף החלו לשתף פעולה עם אויבי מדינתם. בה בעת, האורתודוקסים הפונדמנטליסטים גילו שיש להם מכנה משותף עם הכוחות האולטרא־לאומיים האוטוריטריים באירופה ובארה”ב.

הקיצוניים מפעילים בהצלחה את כוחם ברשת החברתית. האם יעמוד מרכז ציוני חזק ודמוקרטי בפני האתגר? מתי והיכן יקומו קולות מתונים ורחומים, ויתייצבו מולם? מה יידרש מהם כדי שיוכלו להשרות אמון ולגבור על המגמות הקיצוניות?

בעוד 70 שנה תשפוט ההיסטוריה אם עמדנו באתגר בניית המדינה היהודית הליבראלית־דמוקרטית, שתמזג את יסודות הליבה של התרבות היהודית (שפה וספרות עברית, לוח השנה היהודי, משפחה וקהילה) עם הדמוקרטיה הליברלית (זכויות אדם, סובלנות וחופש מצפון, שלטון הרוב וכיבוד החוק).

וזה מחזיר אותי אל התערוכה. בארבע השנים האחרונות הצליח נווה שכטר לקרב את אומנותם של אומנים ישראליים רבים, רובם הגדול חילונים, לדיאלוג עם מורשתם היהודית. מוסדות שכטר מעמידים לרשות אומנים ומחנכים, עובדים קהילתיים ואנשי מקצוע, מקום שבו הם יכולים להתפתח באמצעות זהותם היהודית, ולקיים דיון פנימי המשקף את הדילמה הגלובלית הנוכחית שלנו. הם אינם מביטים שמאלה (כלפי הכללה) ולא ימינה (כלפי הדרה), אלא קדימה, וזאת בעזרת האוצר המדהים שלנו – הספרות וההיסטוריה היהודית שמשמשים מדריך אל העתיד.

איתן קופר הוא מנכ”ל מכון שכטר למדעי היהדות. ב־30 באפריל 2018 יארח מכון שכטר למדעי היהדות בירושלים יום עיון שיוקדש לנושא “מדינת ישראל ויהדות צפון אמריקה: כיצד נוכל לגשר על הפערים?“ ושייערך בשיתוף בית המדרש לרבנים באמריקה (JTS). 

המאמר פורסם במקור ראשון ב-3 במאי 2018