נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
עורכת המדור
14 בינואר 2025
קערות ההשבעה נכתבו בין המאה ה-4 למאה ה-8 והיו נפוצות בקרב יהדות בבל. הן היו כתובות עברית ונועדו להרתיע שדים ורוחות ואף ללכוד אותם. בצידן הפנימי כתובים בעברית ובארמית עתיקה ברכות ולחשים כסגולה לרפואה או להגנה מפני כוחות מזיקים, או להגנה רפואית. הקערות נקברו הפוכות מתחת לסיפי הבתים והחדרים כדי למנוע את כניסתם של השדים והרוחות שמאיימים לתקוף את בני הבית. לחיזוק יעילות הלחש הוסיפו בהן גם איורים דוגמת שד אזוק בשלשלות או השדה לילית. מרבית הקערות נכתבו על ידי “מכשפים” יהודים (וליתר דיוק, אמנים יהודים) והן מבטאות את האמונה בכוחן של המילים בעולם הזה ובעולם הבא.
לא ברור מה היה הטקס הקדום שבו נעשה שימוש בקערות ההשבעה, אך ניתן ללמוד שהן נמצאו קבורות עם פנים הקערה כלפי מטה.
לא ניתן לתארך במדויק את מועד הופעת קערות ההשבעה הראשונות. הן מתוארכת במקביל לדעיכת התרבות המסופוטמית ואובדן הידע המאגי שנצבר בכתב יתדות על גבי לוחות חרס, כלומר למאה ה־4 לספירה. הסברה המקובלת היא שעם הופעת האסלאם במאה ה־7 חלפו מן העולם קערות ההשבעה.
הטקסטים על גבי הקערות נכתבו בדיו באמצעות מכחול. הכתיבה נעשתה בצידה הפנימי של הקערה, על פי רוב, מן המרכז כלפי חוץ בספירלה, אולם לעיתים גם מן החוץ. בקערות היהודיות, הטקסט החיצוני כלל הוראות שימוש והנחיות למיקום הקערות.
כדי להעצים את נוסחת ההשבעה, בחלק מן הקערות נוספו לטקסטים המאגיים ציורים של שדים ושל לילית, כבולים בידיהם וברגליהם ואסורים בתוך במעגל קסמים. נמצאו גם קערות חסרות טקסט שיש בהן ציורים, סמלים ואותיות שדומות לכתיבה אלפביתית.
חקר קערות ההשבעה החל באמצע המאה ה-19. בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 נתפרסמו שני כרכים שבהם ריכזו פרופ’ שאול שקד ופרופ’ יוסף נוה עשרות טקסטים מתוך קערות השבעה. אלפי קערות נתגלו בעיראק בזמן מלחמת המפרץ, ומאז שנות האלפיים התחדש המחקר בתחום, והקערות זוכות לעניין רב, וגם חקר המילים הכתובות בהן.
מסתבר שכשני שלישים מקערות ההשבעה במסופוטמיה היו קערות השבעה הקשורות באוכלוסייה היהודית בבבל. זיהוי מחקרי זה מבוסס על עצם היותן כתובות בכתב עברי-ארמי, ולשונן ארמית-יהודית הקרובה ללשון התלמוד הבבלי. הקערות משקפות פעילות ערה של כותבי קמיעות יהודיים. עדות נוספת למקורן היהודי של הקערות היא השימוש בפסוקי מקרא במקורם העברי ובתרגומם הארמי כחלק מהטקסט המאגי, והתייחסות למונחים יהודיים דוגמת גט ולדמויות יהודיות ובהן יהושע בן פרחיה, רבי חנינא בן דוסא ולדמויות מקראיות.
למעשה, הקערות הן החומר האפיגרפי היחיד שנותר מבבל בתקופה זו, ומכאן חשיבותן – לצד חשיבותן של המילים, עצמן ומשמעותן.