מתעניינים בלימודים הרשמה איזור אישי
English

“ההשכיחה האומה וחכמיה את החשמונאים?” – מחלוקת חדשה בשאלה ישנה

השאלה שבכותרת הטור הזה לקוחה ממאמרו הידוע של ההיסטוריון גדליהו אלון, שעסק בשאלה שעמדה בוויכוח במשך שנים רבות לגבי טיב הזיכרון של מדינת המכבים, אירועי כינון המדינה שמצוינים בחג החנוכה, ויחס החכמים הקדומים לדמויות המשפחה החשמונאית. גם אחרי ימיו של גדליהו אלון נאמרו דברים חדשים, לכאן ולכאן, ושאלת מקומם של המכבים בזיכרון ההיסטורי היהודי מסקרנת ורלוונטית גם היום. אם ננסח את השאלה בתמציתיות, הוויכוח הוא האם קבוצות אליטה יהודית, כמו הפרושים ולאחריהן חכמי התלמוד, התנגדו למורשת החשמונאית או שזיכרון אירועי ימי החשמונאים היה חיובי והם היוו דמויות מופת.

ננסה לברר את השאלה מנקודת מבט מעט אחרת, ובאמצעות שרידים יהודיים מתקופות קדומות; בעשור השני של המאה ה-21 נערכו חפירות ארכיאולוגיות באתר קדום שלא נחפר עד כה, ליד קיבוץ חוקוק שבמזרח הגליל התחתון. אחד הממצאים המפתיעים והמרגשים שנתגלו בחפירה היה בית כנסת מרשים בן כ-1500 שנים (מראשית המאה החמישית), שרצפתו פסיפס מעוטר בדמויות רבות וכתובות אחדות, באיכות גבוהה וברמת שימור טובה ביחס לממצאים דומים.

במהלך השנים הלכו ונחשפו עיטורי הפסיפס. רובם מציגים סיפורי מקרא ידועים שניתן לזהות בקלות יחסית. אולם, עיטור אחד מורכב במיוחד נשתמר באיכות יוצאת דופן, ועורר סקרנות רבה בשל החידה שהוא מציג בפנינו: מה העיטור העשיר הזה מספר לנו? ומה הייתה כוונת הקהילה שהציבה אותו במפתן הכניסה המזרחית לבית הכנסת הקהילתי?

בפסיפס מוצגים שלשה ספינים (מעין “רצועות” בפסיפס או “שטיחונים”) ובהם דמויות שונות שמציגות סיפור כלשהו, דרמטי למדי.

הפסיפס הייחודי בתוכנו ובאיכותו יוצאת הדופן, כונה עם פרסומו “פסיפס הפילים” משום שבצידו הימני העליון מתואר צבא בלבוש הלניסטי, בראשו קיסר או דמות מלכותית, ופילי מלחמה לצידו. חופרי האתר, בראשות פרופ’ ג’ודי מאגנס, הציעו שמדובר בתיאור לאירוע חגיגי ידוע למדי מן הספרות היהודית הקדומה שבו שמעון הצדיק פוגש את גדול שליטי העולם ההלניסטי, אלכסנדר מוקדון. חוקרים אחרים ניסו להציע פרשנויות שונות שהמשותף לרובן הוא שהן מתארות אירוע מן ההיסטוריה של המכבים בתקופת הבית השני, היא התקופה ההלניסטית. הסיבה לכך שהחוקרים חיפשו אירוע מתאים מן התקופה ההלניסטית היא שהצבא היווני והפילים שלצידו אינם מתאימים לתיאור אירוע מקראי, שבו לא נעשה שימוש בפילי מלחמה.

כך או כך, הרי זו סנסציה!

הייתה זו הפעם הראשונה שבה נמצא באתר יהודי מתקופת התלמוד (או בשפת הארכיאולוגים: התקופה הרומית המאוחרת והביזנטית) ייצוג אמנותי של אירוע מימי הבית השני שאינו מסיפורי המקרא. אם השערת רוב החוקרים נכונה, הרי שנמצאה עדות מוחשית לזיכרון ימי המכבים בקהילה יהודית שהתקיימה בגליל התחתון כ-600 שנה לאחר המכבים, פחות או יותר בימים שלאחר חתימת התלמוד הירושלמי.

אולם, אלו אינם בהכרח פני הדברים. ראשית, כל הסיפורים האחרים שמיוצגים בפסיפס הם סיפורי המקרא, וכן הדבר בכל אמנות בתי הכנסת הקדומים שנחשפו עד היום. מסתבר שגם הפסיפס הנדיר הזה מייצג סיפור מקראי קדום, אף שבעיבוד הוא שונה מעט מן המקור המקראי.

תחילה, נתרגם את ייצוג הפילים כסמל לצבא קדום וחזק במיוחד (שהרי כבר מאות שנים לפני התקופה הביזנטית פסק השימוש בפילי מלחמה). ניתן לכנות זאת אנאכרוניזם אמנותי, כאשר האמנים מתארים מציאות השייכת לתקופה אחת באמצעות תיאור ויזואלי הלקוח מתקופות אחרות. תופעה זו רווחת מאוד באמנות בכלל, ובזו היהודית בתקופה הביזנטית בפרט. כך למשל אברהם אבינו או משה לבושים בטוניקה רומית במקרים אחרים, וכך אף הגיבורים בפסיפס הפילים גופו!

אם נרד לפרטים נגלה תמונה מעניינת של המסורת הפרשנית היהודית בפסיפס, וזיקתה למסורות רבניות בנות הזמן. נראה שהסיפור שמסופר בפסיפס זה הוא הריגתו של עגלון מלך מואב בידי אהוד בן גרא, ובעקבותיה גאולת העם מידי מואב, כמתואר בספר שופטים פרק ג. הסיפור מסופר בשלוש מערכות: בראשונה מוצגת זירת הרצח של עגלון מלך מואב בידי אהוד, שמחזיק חפץ כלשהוא בידו השמאלית, קרוב לבטנו של המלך. פרט זה תואם יפה לחרב הגמדית שהחביא אהוד בנצלו את העובדה שהוא שמאלי. ואכן, היד השמאלית של הדמות מחזיקה את ניצב החרב, רגע לפני ש”וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ” (פסוק כב).

העגל, שהמלך מחזיק בקרנו, מעורר פליאה רבה. מה לעגל או לשור ולסצנה מלחמתית שכזו? זהו אפוא רמז לשמו של המלך המואבי, עגלון, שהרי זהו התירוץ של אהוד “וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן” (פסוק יז). מהצד השני, ידה הימנית של הדמות מונפת ומצביעה לשמיים, אלמנט המשקף את דברי אהוד “דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ” (פסוק כ), כדי שיזכה להתקרב בדיסקרטיות אל המלך, כדי מרחק נגיעה.

הספין השני בפסיפס מציב את האתגר הגדול ביותר לפענוח משום שקשה להסביר את תפקידן של הדמויות הלבנות שעומדות בתוך המבנה, ובמרכזן הדמות הראשית היושבת. הפתרון לחידה זו טמון במסורת המדרשית על אהוד בן גרא שמופיעה במדרש הארץ ישראלי ‘בראשית רבה’. מקורה של מסורת זו בחכמים שפעלו במאה הרביעית בגליל התחתון, בסמיכות של ממש לקהילת חוקוק. מסורת זו מציעה שתי דעות לפירושה של מילה לא ידועה בסיפור: “וַיֵּצֵא אֵהוּד, הַמִּסְדְּרוֹנָה” (פסוק כג).

המילה “מסדרון” שגורה בעברית בת ימינו, אך במקרא היא מופיעה פעם אחת ויחידה, רק כאן, ופשרה האדריכלי אינו נהיר. שני חכמים, ר’ ברכיה ור’ יודן, הציעו כל אחד הסבר למילה זו: האחד סבר “ששם ישבו מלאכי השרת מסודרים.” (דרש את המילה מסדרון בלשון ‘סדר’). השני סבר שהם נכנסו ל”פלתורה” כלומר למבנה קשתות, ארקדה, כמקובל באדריכלות הרומית המפוארת (כלומר, הוא החיל את המילה מסדרון על אלמנט אדריכלי מוכר, שיש “לצאת” אליו ושעשוי להתאים למבנה מלכותי). שתי המסורות הללו מיוצגות בצוותא בספין האמצעי בפסיפס: הדמויות מוצגות בסדר מופתי (בניגוד בולט לדינמיות שבספין העליון, ולמהומה שבספין התחתון), בתוך פלטיה – היינו אכסדרה מלכותית. נראה שזו “תמונת הניצחון” של אהוד שיושב על כיסאו של המלך.

מסורות אלה פותרות את הקושי בפיענוח הסצנה: על פי התיאור המקראי מדובר בסיפור של גבורת יחיד, ללא מסייעים, ואילו בפסיפס מוצגות דמויות נוספות לעזר. והנה, על פי המסורת הרבנית המקומית, היו עם אהוד מלאכים שסייעו בידו. אכן, הייצוג האמנותי של הדמויות הנלוות הוא כשל ילדים צעירים, כמקובל באמנות ביזנטית לייצוגם של מלאכים.

הספין התחתון משקף מלחמה כוללת עקובה מדם, שבה ניגף הצבא היווני. תמונה זו מתאימה גם היא לסוף הסיפור המקראי שבו אנשי אהוד הורגים עשרת אלפים בני חיל מואביים וגואלים את ישראל מידי השלטון הזר.

ניתן להעמיק בפרטים רבים נוספים בפסיפס, אך כעת נחזור לשאלת התיעוד של בני החשמונאים בזיכרון האמנותי היהודי. גם בית הכנסת בחוקוק, על פארו ואמנותו המרתקת, אינו שומר על זיכרון מוחשי של ימי הזוהר מימי הבית השני או את ימי המכבים. אומנם “לא מצינו אינה ראיה”, אך עד להכרעה בשאלה זו נצטרך להמתין זמן לא ידוע. מה שכן ידוע לנו הוא שהפסיפס היהודי מן התקופה הביזנטית חוזר לסיפורי הישועה המקראיים דוגמת סיפורי שמשון הגיבור, יונה במעי הדגה, וייצוגים מספר שופטים שנמצאו כאן לראשונה של דבורה הנביאה, יעל שהרגה את סיסרא ולענייננו – אהוד בן גרא שגבר על מואב. סיפורים אלו מילאו את הקהל בבית הכנסת שחי בתקופה קשה – ללא עצמאות ועתיד לוט בערפל – בציפיות לישועה ניסית ובו בזמן גם ארצית בידי מנהיגים שרוח האל נחה עליהם.

התמונה שמתפרסמת כאן לקוחה ממאמרו של ד”ר אברהם יוסקוביץ, שהתפרסם ב- Journal for the Study of Judaism, פברואר 2021.

להרחבה:

Yoskovich Avraham, “The Elephant Mosaic Panel from the Huqoq Synagogue: Ehud Ben Gera in Jewish-Galilean Traditions”, Journal for the Study of Judaism, Volume 52: Issue 2 (Feb 2021)

ד"ר אברהם יוסקוביץ הוא חוקר ספרות חז"ל, היסטוריון ומורה דרך. תחומי המחקר המרכזיים שלו הם תולדות ההלכה, יחסי יהודים וקבוצות דתיות אחרות, ריאליה תלמודית וחקר היצירה היהודית בשלהי העת העתיקה. בנוסף לעבודתו במכון שכטר הוא משמש עמית מחקר באוניברסיטת בן-גוריון בחוג לספרות עברית, חוקר שותף בפרויקט 'עלמא': אטלס דיגיטלי לחקר הגיאוגרפיה היהודית, ועורך בכתב העת 'אוקימתא' למחקר תלמודי. ספרו "מוזר הייתי לאחי: תולדותיו של המשומד בספרות היהודית" בהכנה ומציג מבט מקיף על מקומו של המשומד בספרות התלמודית הקלאסית ועל השפעתו על גבולות הזהות, ההלכה והקהילה היהודית במילניום הראשון.

הצטרפו לרשימת התפוצה שלנו לקבלת עדכונים שוטפים

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיות, תנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.

    מתעניינים בלימודים במכון שכטר?

    נשמח להיות בקשר. נא השאירו פרטי התקשרות וניצור איתכם קשר בהקדם

    טופס זה מוגן באמצעות reCAPTCHA של גוגל. מדיניות הפרטיותתנאי שירות
    גם אנחנו לא אוהבים ספאם! בהתאם, לא נעשה כל שימוש לרעה ו/או נעביר לצדדים שלישיים את כתובת הדואר האלקטרוני שלך.