בפרשת חיי שרה מצווה אברהם לעבדו זקן ביתו ללכת אל ארצו ומולדתו של אברהם על מנת לקחת אישה ליצחק. עבד אברהם לוקח עשרה גמלים והולך אל ארם נהריים ומגיע לבאר המים לעת ערב. "ויאמר: ה' אלהי אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני אברהם. הנה אנכי ניצב על עין המים ובנות אנשי העיר יוצאות לשאוב מים. והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה — אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני" (בראשית כד, יב-יד).

"מבחן" קצר זה של עבד אברהם אומר דרשני, וכמה פירושים שונים נאמרו בדבר: התלמוד הבבלי (חולין צ"ה ע"ב) מקשר בין סיפורנו לבין הפסוק בספר ויקרא (י"ט:כ"ו) "לא תנחשו ולא תעוננו". "אמר רב: כל 'נחש' שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש." כלומר, עבד אברהם אצלנו ויונתן (בשמואל א' פרק י"ד) עברו על האיסור של "ניחוש". וכך הסביר הרמב"ם את ענין ה'ניחוש' (הלכות עבודה זרה י"א:ד'): "אין מנחשין כעובדי עבודה זרה שנאמר 'לא תנחשו'. כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים 'הואיל ונפלה פתי מפי או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום שאם אלך אין חפציי נעשים'… וכן המשים [=הקובע] סימנים לעצמו: 'אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לי לא אעשה' כאליעזר עבד אברהם…".

ברם, הראב"ד מפושקייר (שם) קרא להלכה זאת של הרמב"ם "שיבוש גדול" והסביר את דברי רב שאין ראוי לסמוך על דבר כזה, אבל אין בכך איסור. רבינו נסים גירונדי (המובא בכסף משנה שם) הסביר שדבר נחשב לניחוש רק אם אין קשר הגיוני בין הסימן לבין התוצאה כגון "פתי מפי", אבל אם מדובר בסימן הגיוני כגון "אם ירד גשם היום לא אצא לדרך", אין זה ניחוש אלא מנהגו של עולם, וכך נהגו אליעזר ויונתן.

על פי פירוש אחר, ד"ר אנדרו שיין סבר במאמר שפורסם באנגלית בשנת 1997, שעבד אברהם הגיע לבאר (פסוק י"א) וערך שם "מחקר" רציני לפני בואה של רבקה,  ודרך מחקרו גילה שרבקה היא נכדה של נחור, יפה ובתולה. רק לאחר מכן הוא המציא את הסימן (פסוק י"ד) וחזר עליו בקול רם (פסוק  מ"ג-מ"ד). הוא עשה כך על מנת לשכנע את רבקה ומשפחתה שהסימן בא מה', ואכן, הם השתכנעו (פסוק נ'). ברם, הסבר זה הוא מתוחכם מדי ומייחס לעבד אברהם תכונות של בלש ציני המשתמש "בסימן שמימי" על מנת לשכנע את רבקה לבוא אתו לארץ כנען. תחכום וציניות אלה עומדים בניגוד מוחלט לטון התמים של פסוקים י"ב-י"ד ושל כל הסיפור.

בעיניי יש להסכים עם פרשנים כגון הר"ן, האברבנאל, המלבי"ם, ונחמה ליבוביץ שפסוק י"ד איננו "ניחוש" ולא תכסיס אלא מבחן אופי. וכך פירש בעל "מדרש אגדה" בימי הביניים (מהד' בובר, עמ' 57): "ואמרה שתה" – ולמה אמר אליעזר זה התנאי…? לפי שהוא יודע אם אמרה כן היא תהיה צדקת, ותהיה אוהבת לשמש את האורחים כשם שהיו עושים אברהם ושרה". ויש פירוש דומה אצל צילה רון (עיטורי תורה לבראשית, עמ' 189): "…המבחן הזה הרי אינו מעיד אלא על טוב-לב, ומניין שיש בה גם מעלות אחרות? אלא מכאן ראיה לדברי המשנה באבות פרק ב' שאמר רבן יוחנן בן זכאי על דברי ר' אלעזר בן ערך… שבכלל דבריו – לב טוב – דבריכם".

כלומר, עבד אברהם היה איש טוב ופשוט. כשאברהם אמר לו "ולקחת אשה לבני ליצחק" הוא החליט לחפש אישה טובה הדומה באופייה לאברהם ושרה, ולכן הוא חיפש אישה צדקת וטובת לב המכניסה אורחים ואף דואגת לגמלים. תפילתו בפסוק י"ד לא הייתה "ניחוש" ולא תכסיס ציני, אלא תפילה פשוטה של עבד נאמן.

סיפור זה בא ללמדנו שבן־הזוג המושלם והמנהיג המושלם – שהרי רבקה נבחרה להיות אחת מן האימהות – הוא בן־אדם עם לב טוב המכניס אורחים וחס גם על חיות השדה. ומי ייתן ונשכיל לשאוף לאידיאל זה בימינו, הן בחיי הפרט והן בחיי הציבור.

המאמר פורסם באתר ישראל היום ביום חמישי, 21 בנובמבר 2019.