כשאני מתמודד עם משבר אישי או לאומי, אני נוהג ללכת אל ארון הספרים היהודי על מנת לחפש נחמה והשראה. הרשו לי, אפוא, לחלוק אתכם כמה תובנות מקראיות ותלמודיות על המצב הנוכחי.

תפילה: כשיעקב עמד לפגוש את עשו אחיו לאחר שנים של ניכור, מסופר במדרש (תנחומא בובר וישלח סימן ו') שהוא עשה שלושה דברים – והדבר הראשון היה תפילה. כשעם ישראל עמד בפני משבר בתקופת המקרא נאמר עליהם "ויצעקו אל ה'". גם היום, כשיהודים מתמודדים עם משבר רפואי, הם נוהגים לומר פרקי תהלים כגון פרקים קכ"א וק"ל, וכן תפילת "מי שברך" לחולים.

אחדות: נאמר בתלמוד (שבועות ל"ט ע"א) "כל ישראל ערבין זה בזה". זה היה כוחו של עם ישראל מאז ומתמיד, על אחת כמה וכמה בעידן של משבר עולמי.

כולנו באותה סירה: "תני רבי שמעון בו יוחי: משל לבני אדם שהיו נתונין בספינה ונטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו. אמרו לו חבריו: 'למה את עושה כן?' אמר להן: 'מה אכפת לכם, לא תחתי אני קודח!' אמרו לו: 'מפני שאתה מציף עלינו את הספינה!'" (ויקרא רבה ד, ו, מהד' מרגליות, עמ' צא-צב). כל העולם נתון באותה סירה. אם לא נסייע זה לזה, אנו עלולים להטביע את הסירה.
לא להשאיר אף אחד מאחור: אנו קוראים בספר במדבר (י"ב, ט"ו): "ותיסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים, והעם לא נסע עד היאסף מרים". כלומר, מרים – שלקתה בצרעת – הייתה בבידוד שבעה ימים מחוץ למחנה. מכאן אנו לומדים שכאשר אחד נמצא בבידוד, על הציבור לחכות לו עד שיחלים.

לתקשר זה עם זה: בתלמוד הבבלי (סוטה מ"ב סוף ע"ב) יש דיון בפסוק (משלי י"ב, כ"ה) "דאגה בלב איש – ישחנה". השאלה היא: מה פירושה של המילה האחרונה? רב אחד אומר שיסיח את הדאגה מדעתו, ואילו השני אומר: ישיח עליה עם אחרים. אכן, יש אנשים המתמודדים עם משבר על ידי היסח הדעת, הם מנסים להתעלם מן המשבר, אבל רובם מתעודדים מכך שמשוחחים על הדאגה עם אנשים אחרים.

תקווה: יהודים אשכנזים נוהגים לומר את מזמור כ"ז, לדוד ה' אורי", ערב ובוקר מראש חודש אלול ועד הושענה רבה. נאמר בפסוק האחרון: "קוה אל ה', חזק ויאמץ לבך, וקוה אל ה'". אכן, אין זה מקרה שההמנון הלאומי שלנו מכונה "התקווה".

הבה ניעזר בתובנות אלו כשאנו עובדים ביחד על מנת להתגבר על הווירוס הקטלני הזה כמה שיותר מהר.

הרב פרופ' דוד גולינקין