נציגינו יצרו אתך קשר בהקדם האפשרי.
אפילו במרחב שחור-לבן כמו השואה יש מורכבות. באותן שנים אפלות הפולנים לא רק שלא מנעו רצח יהודים, הם הסגירו יהודים, סייעו בהשמדתם וישנם כאלה הנושאים באחריות ישירה לרצח ואף לטבח של יהודים. לצד זאת שלושה מיליוני פולנים נהרגו בין השנים 1939-1945, 6706 חסידי אומות העולם המוכרים ב”יד ושם” הם פולנים ופולין סבלה קשות מכיבושה בידי הנאצים. ודאי שלא פולין היא שהקימה את מחנות המוות שעל אדמתה. יש מורכבות. החוק הפולני, האוסר לייחס לפולין אחריות לזוועות שהתרחשו בשטחה בשנות מלחמת העולם השנייה, מבקש להדגיש את הממד הקורבני בנרטיב הזהות הפולני. במאמרו מינואר 2018 עומד רוב קהאן, משפטן והיסטוריון, על האתגרים השונים העומדים בפני חוקי זיכרון. “האם חוקי זיכרון ניתנים להצדקה? האם הם מגנים על הזיכרון? האם הם מובילים לסמכותנות? שמא הם פועלים בשני הכיוונים?” ניתן לטעון כי שפת הזיכרון היא חזקת הציבור, כל אחד יכול להשתמש בה. גם אם מישהו ישתמש בה באופן שמסווג כסותר את החוק, מציע קהאן, יהיה קושי לתבוע בגין אמירות אלה מבלי להפר חקיקה הנוגעת לחופש הביטוי. ניתן לטעון שחוקי זיכרון מערבים את המדינה ביצירה של “היסטוריה רשמית”, ועוד כהנה וכהנה אתגרים וקשיים.
ארצה לטעון שכשאנו ממקדים את המבט אל הזירה התקשורתית ולא אל זו החוקית, לעת עתה החוק הפולני דווקא משרת היטב את המטרה לשמה הושק:הפולנים ייחלו לבמה, להזדמנות לנסח, להשמיע ולשדר את הנרטיב הקולקטיבי שלהם, וקיבלו אותה, אם לשפוט על פי התגובות לחוק בתקשורת הישראלית. לצד כותרות המציגות את החוק הפולני ככזה ה”מעורר זעם בעולם היהודי”, ה”מעורר סערה בישראל”, הניתן לתיאור בידי אישים ישראלים כ”הכחשת שואה”, מתקיימת בתקשורת הישראלית, מימין ומשמאל, בחינה שיטתית ומקיפה מחדש של הסיפור הפולני בשנות מלחמת העולם השנייה. בכל ערוצי התקשורת המקוונים מוזמנים הקוראים להקשיב לנאום קצרצר של ראש ממשלת פולין מטאוש מורבייצקי, בו הוא מנסח את מחאתה של פולין ומוסר את הגרסה הפולנית לזיכרון השואה. על פי הרישום באתר יוטיוב הסרטון נצפה עד כה 58,229 פעמים. ראש הממשלה הפולני מפנה שעתיים ארוכות למסיבת עיתונאים לישראלים בלבד, שונה בפניהם את משנתו ואף מבטא כעסיו כלפי ישראל.בערוץ שבע משודרת פנייה של מורבייצקי לניצולי השואה ולעם בישראל. היסטוריונים ומומחים מגויסים במדיה המשודרת והכתובה לפרוש את מורכבות הסיפור בפני הציבור הישראלי, גם פוליטיקאים ואישי ציבור מתבטאים בהרחבה, והנושא לא יורד מסדר היום.
האם החוק פסול? לא על השאלה הזו אני מסתכלת אלא על הדיאלוג הישראלי-פולני. הפולנים, מצדם, לא צריכים להיות מודאגים מן המורכבות הגדולה שבאכיפת חוקי זיכרון בבתי משפט, כי את המטרה העיקרית של הפצת הנרטיב הלאומי שלהם הם כבר השיגו במידה נאה. והישראלים? הם נענים למורכבות, נחשפים לנרטיב שואה אחר ומאותגרים ממנו. אך עולות שאלות באשר לזיכרון השואה הישראלי: למה נוסעים לפולין ולא לברלין? מה אנו מנחילים בציר שבין היסטוריה לזיכרון? זיכרון השואה בישראל, הנוטה “להתקרש”, כעת נע באותם צירים משומנים וסביב אותן נקודות מבט. לפתע מתנער, מופתע, חושב, יוצא מעצמו, וחוזר להביט בתמונה הרחבה. דיברנו על מורכבות? אם נשים לרגע את החוק עצמו ואת הבעייתיות הברורה שבו בצד, העיבוד הקולקטיבי ההדדי והדיאלוגי של העבר בו משתתפים באופן פעיל מנהיגים ואזרחים משתי המדינות, הוא רצוי וחיובי.
אינני היסטוריונית ואף אינני נביאה ובכל זאת אומר לסיכום: נשיא פולין הודיע שיעביר את החוק לבדיקתו של בית המשפט לחוקה. אם יש אמת בקו המחשבה שהוצג כאן, נוכל לקוות: עתה משדיאלוג נוקב אך רציני בין האומות הפציע, באם ישתמר דיאלוג זה ויעורר חשיבה מחודשת והדדית על העבר ועל העתיד של שני העמים בצל השואה אולי המטרה העיקרית כבר הושגה, יהינו הפולנים וירפו מן החוק.
ד"ר גליה גלזנר חלד היא פסיכולוגית חברתית, מרצה לחינוך יהודי, מנהלת התכניות האקדמיות במכון שכטר ויועצת אקדמית בתכניות מקב"י (מנהיגות קהילתית ברוח היהדות) ומשל"י (מובילי שינוי להתחדשות יהודית). היא מלמדת קורסים בנושא יהדות זמננו ולימודי משפחה וקהילה. ד"ר גלזנר היא בעלת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית ובעלת תואר דוקטור בפסיכולוגיה חברתית מאוניברסיטת בן גוריון. היא חוקרת שאלות של זהות וזיכרון בחברה הישראלית, בייחוד אודות זיכרון השואה בארץ. מתגוררת בקריית אונו.