לעתים רחוקות חשים בני אדם את תנועת ההיסטוריה מתחת לרגליהם. בדרך כלל תחושה כזו מורגשת בזמן של פרשת דרכים היסטורית. דומני, כי המועד המתוכנן לביצוע תכנית ההתנתקות של ראש הממשלה אריאל שרון עלול להתברר בדיעבד כפרשת דרכים שכזו, שכן הוא מעלה מעל לפני השטח אי הסכמה בסיסית בין זרמים שונים בעם היהודי באשר לטיבו ובאשר לצרכי הקיום הבסיסיים שלו במשך מאתיים השנים האחרונות.

מטבע הדברים, הויכוח הציבורי מסביב לתכנית ההתנתקות מתנהל בשפה הפוליטית שהתגבשה במדינת ישראל במשך שלושים ושבע השנים האחרונות. הניצחון המרשים של צה”ל במלחמת ששת הימים, השליטה הישראלית בשטחי ארץ ישראל המקראיים ומפעל ההתיישבות בכל חלקי ארץ ישראל המערבית שהחל באמצע שנות השבעים העמידו במרכז השיח הפוליטי של מדינת ישראל את שאלת גורלם של השטחים אשר נכבשו ב–1967. היה מדובר, קודם-כל, בשאלה מעשית: כמה זמן תחזיק ישראל את השטחים, ותמורת-מה, אם בכלל, תוותר על כולם או על חלקם? ואולם, בהתחשב בתולדות העם היהודי בעבר הרחוק והקרוב, לא היה כל סיכוי שזו תישאר שאלה מעשית בלבד, ומהר מאוד הפכה שאלת עתיד השטחים לשאלה ערכית מהמדרגה הראשונה. יש להודות: תכנית ההתנתקות סותמת את הגולל על אחד משני כיווני ההתמודדות שהציע ההווי הישראלי עם בעיות הקיום היהודי בעת החדשה, ועל כן כדי לתפוס נכון את השלכותיה ואת האתגרים החדשים שהיא מעמידה ראוי לראות אותה בפרספקטיבה פילוסופית-היסטורית שכזו.

עוד מתחילת המפגש בין היהדות לתרבות המודרנית, בסוף המאה ה–18 ותחילת המאה ה–19, הועמד העם היהודי בפני אתגר כפול: מה תהא דמותו של העם בתקופה זו, וכיצד – לנוכח שורה ארוכה של איומים חדשים על הקיום היהודי – יבטיח העם את המשך קיומו? הציונות, כידוע, כללה מגוון רחב של תפיסות עולם שהשיבו כל אחת בדרכה על השאלה, איזו דמות יש להקנות לעם היהודי בעת החדשה. אך בדבר אחד הייתה הסכמה כללית: בניית חברה יהודית עצמאית בארץ ישראל היא תנאי לעצם בניינו של העם. בימינו קיימת מחלוקת עמוקה לגבי פירוש הנחה זו. ההתנגדות הדתית הפעלתנית לתכנית ההתנתקות מקורה באמונה כנה ועמוקה, אם גם קנאית, ששליטת העם היהודי בכל חלקי הארץ נדרשת כמרכיב מרכזי בזהות ובתרבות היהודית של ימינו. ואילו הרוב התומך בתכנית ההתנתקות מתייחס בצורה פרגמאטית יותר: חשוב למדינת ישראל לסגת כדי ליצור גבול שיוכל להגן עליה בצורה יעילה, כדי להבטיח רוב יהודי במדינה, ובקיצור – כדי שהמדינה תוכל להמשיך לתפקד למען הבטחת המשך הקיום היהודי, גם אם הדבר מחייב ויתור על שטחי מולדת.

הבה נדייק בעניין זה: עומדת לפנינו, מצד אחד, גישה תורנית-מדרשית המפרשת את האקטיביזם הציוני בדרכה הייחודית. הרטוריקה של הימין הדתי, המעמידה את המשך השליטה בכל חלקי ארץ ישראל כזהה לנאמנות לשורשים היהודיים של המדינה, משקפת גישה פונדמנטליסטית המדמיינת את חידוש החיים היהודיים ב ישראל של היום כהמשך ישיר של חיי העם בתקופת התנ”ך. אך זאת תוך התעלמות מהיסודות המודרניים והחילוניים הריאל-פוליטיים של הציונות בראשית דרכה. כנגדה עומדת גישה המדגישה את הצרכים הקיומיים המעשיים של העם בטווח הקצר תוך התעלמות מהכוח המעצב של המיתוס המחבר בין עבר להווה.

לעניות דעתי, ויתור על שטחי ארץ ישראל למען שיפור יכולתה של המדינה לשאת באחריות כלפי המשך הקיום היהודי הוא דבר מחויב המציאות. אך אסור שיהיה דבר זה בעל ערך מעשי בלבד. חובה שוויתור על שטחים יתקבל כמעשה המדרבן את המשך עיצוב אופיו של העם היהודי על בסיס ערכי שיש בו כדי לחבר את חיינו עם חיי העם בעבר. מהבחינה הזאת, לדעתי, לא השליטה בכל חלקי ארץ ישראל מהווה עיקר הציונות, אלא העיקר מגולם בשאלות אלה: כיצד נתמודד עם הכישלונות החברתיים והמוסריים שהתגלו בחברתנו בשנים האחרונות? כיצד נבנה את החברה שלנו במדינת ישראל מעתה והלאה? כיצד נתייחס לגר, לעני, לאלמנה וליתום החיים בקרבנו? אני תפילה שמעתה ואילך נבסס את הקשר של חיינו עם החיים היהודיים בארץ ישראל העתיקה על אימוץ וטיפוח חזון הנביאים באשר ליצירת חברה מוסרית וצודקת בפני האלוהים; שֶכן מי שבאמת מעוניין ביצירת קשר קיומי אותנטי עם העבר היהודי חייב לזכור כי נביאי ישראל העמידו את האתגר של מוסר אישי וצדק חברתי כהצדקה הבלעדית לחיים יהודיים בארץ מולדתם.