אברהם יהושע השל היה מחשובי המנהיגים הדתיים, החוקרים והפילוסופים היהודיים בעשורים שלאחר השואה והקמת מדינת ישראל. הייתה לי הזדמנות בסרטונים קודמים לעסוק בפילוסופיה של השל בקשר לכמה נושאים. בסרטון זה אני רוצה לדבר באופן כללי יותר על השל ועל הקשר שלו לחסידות.

מצד אחד, השל נולד למשפחה חסידית מפוארת בוורשה וסבא רבא רבא שלו היה הרבי מאפטא, מחשובי האדמו”רים בפולין, ועל השל נגזר לכאורה ללכת בעקבותיו ולהיות אדמו”ר בעצמו. אבל מצד שני, השל החליט בגיל יחסית צעיר להתרחק מהקהילה החסידית. הוא למד לימודי חיל בגימנסיה בווילנה, כתב שירה ביידיש ולאחר מכן סיים את הדוקטורט שלו באוניברסיטת ברלין. הוא עזב את אירופה והיה חבר סגל ב־HUC – הסמינר הרפורמי בסינסינטי, ולאחר מכן התמנה לפרופסור ב–JTS – הסמינר הקונסרבטיבי בניו יורק. ממה שתיארתי כעת משתמעת ביקורת מרומזת על השקפת עולמו ועל מוצאו החסידי, ובמיוחד על נטיותיו הבדלניות.

אך למרות זאת, בפיתוח הפילוסופיה הדתית הייחודית שלו הוא שאב בחופשיות ממקורות חסידיים. הוא מצטט אותם בהרחבה, ועוד יותר חשוב הוא משלב רעיונות מרכזיים מהמסורת החסידית בהגותו. הוא רואה בני אדם כמי שמחפשים את אלוהים דרך הנוכחות האלוהית המופיעה בעולם, רעיון שעומד במרכז חיבורו “האדם אינו לבד”. השל גם רואה באלוהים כמי שרודף אחר בני אדם, כפי שמעידה הכותרת של יצירה אחרת שלו, “אלוהים מחפש את האדם”.

רעיונות חסידיים אלו עומדים בתשתית הגותו והשל בגאונותו הצליח להנגישם על ידי הבעתם בשפה מודרנית מבלי לבטל את רוחם החסידית. לכן אפשר ולדעתי הכרחי לראות בהשל הוגה חסידי שמתבסס על רעיונות חסידיים חשובים.