בימים אלו אנו נמצאים בפתחו של סמסטר הסתיו של שנת הלימודים תשע”ז במכון שכטר. אחד מהחידושים של התכנית האקדמית לשנה זו הוא תכנית חדשה לתואר שני העוסקת ברוחניות יהודית. היא מורכבת משלושה יסודות עיקריים: קבלה וחסידות, תופעות רוחניות עכשוויות וחינוך רוחני. ברוח התכנית החדשה והחשובה הזו, אני מבקש לבחון בקצרה את אחד מההוגים היהודיים הבולטים של המאה ה-20, אברהם יהושע השל (1972-1907), אשר גישתו לחינוך היהודי ממצבת את הרוחניות במרכז תשומת לבו.

הגותו של השל מתחילה עם ההנחה שאמונה ומפגש עם האל חיוניים לקיום האנושי, מאחר והמהות של המציאות נשענת על הממד הרוחני של המציאות שאינו נתפש באמצעות מחשבה או שפה. חוסר היכולת שלנו להצביע באופן מוחשי כלפי ההיבט הזה של המציאות אינו מחליש את חשיבותו. אכן, הקיום העוצמתי והעשיר הוא מה שמונע מאתנו להמשיג אותו ולהכיל אותו במחשבה, ולמרות אופיו הבלתי ניתן לתיאור, זה המקור האולטימטיבי של ערכיות. עם זאת, השל גם מציין שרוחניות לא צריכה להיות מובנת ככח סתמי. הוא מצביע על אלוה אישי כבסיס של המרחב הרוחני. כך, לפי השל, ההכרה שלנו בממד הרוחני של המציאות חייבת להוביל אותנו ליצור ברית מחייבת עם אלוהים.

השל גם עוסק בשאלת האמצעים לביסוס אמונה. לדברי השל, הדרך להכרה באלוהים מפרכת ורצופת מכשולים. לכן השל מנסה להדריך אותנו בקשר לאמצעים הנדרשים לפיתוח חוויות רוחניות ויצירת קשרים אישיים עם אלוהים. דרך אחת של הכרה והתעלות היא באמצעות אוריינטציה נכונה ברחבי העולם שלנו. כפי שהשל טוען, “לטבע שלושה פנים המרתקים את תשומת לבנו: עצמתו, יופיו ואצילתו” (אלוהים מבקש את האדם, עמ’ 27). עבור השל, בני אדם חייבים להתמקד יותר באצילתו של הטבע, על כך שהוא מייצר בתוכנו יראת כבוד, פליאה והערכה. רק כאשר נתייחס לטבע בצורה בלתי תועלתנית ורק כאשר נחווה את המציאות באופן בלתי אמצעי וישיר, נוכל לתקשר עם הממד הרוחני של המציאות. המפגש הבלתי אמצעי עם הטבע יגרום לתחושה של “תדהמה רדיקלית” ויאפשר לנו להיות רגישים כלפי המסתורין של העולם.

עבור השל, החוויה הרוחנית הזו תגרום לשינוי אישי ע”י טיפוח ענווה. במקום להתייחס לאלוהים כאובייקט, אנו מחויבים להתייחס אליו כסובייקט ואלינו כאובייקט של אלוהים. לא עוד נראה את העולם כמקיף את בני האדם שהם המקור לכל משמעות וערך, אלא נבין שמקור האמת והערך טמון באלוהים. זה מייצר בתוכנו דאגה כלפי הזולת. זה מאפשר לנו להתעלות מעל האינטרס העצמי. נקודת המבט החדשה תחליף את זו האנוכית ותאפשר לנו להסיט את תשומת לבנו מהצרכים המובנים מאליהם לעבר המוקדים הנשגבים באמת.

לאור הניתוח שלנו עד עתה, אין זה מפתיע שהשל מזהה שהמטרה העיקרית של החינוך היהודי היא טיפוח חוש המורא והפליאה בקרב הסטודנטים והתמקדות בממד הרוחני של המציאות. כפי שהשל טוען, “ארגון מחדש של העבודה החינוכית שלנו הן בבתי הספר והן בקרב המבוגרים יצטרך להתרחש. המטרה שלנו צריכה להיות ללמד יהדות כנושא בעל משמעות אישית אולטימטיבית” (תרגום חופשי, מתוך The Insecurity of Freedom, עמ’ 234). בקריאה להתחדשות רוחנית מחדש של החינוך היהודי, השל ממצב את עצמו בניגוד להוגים אחרים שהצביעו על מטרות אחרות לחינוך היהודי. ראשית, הוא טוען כנגד אלו אשר זיהו את החִבְרוּת כמוקד הפעילות של החינוך היהודי. כך הוא מצהיר: “החשיבות של היהדות, אם כך, אינה טמונה בתרומתה להישרדות של עם ספציפי אלא בהיותה מקור של עושר רוחני, מקור של משמעות שרלוונטית לכלל העמים” (עמ’ 226). תכלית שנייה לחינוך היהודי שגישתו הרוחנית של השל מתנגדת לה היא מימוש עצמי של התלמיד. עבור מחנכים יהודיים אשר מציבים את הצמיחה של התלמיד כמטרתם העיקרית, השל מצהיר: “אני לא רוצה להמעיט בחשיבות הגדולה של ביטוי עצמי בתחום החינוך. אני רק טוען שבמטרה לעזור לתלמיד להשיג ביטוי עצמי, אנו חייבים קודם כל לעזור לו להשיג חיבור עצמי למקורות של חוויות ערכיות” (עמ’ 230-229). עבור השל, הצמיחה של התלמיד יכולה להיות מושגת לא באמצעות ביטוי עצמי בלתי נדלה אלא ע”י הבאתו להכרה משמעותית בממדים הרוחניים של המציאות.

לפיכך, הגותו היהודית והחינוכית של אברהם השל היא מקור חשוב עבור כל מחנך אשר עוסק בפיתוח חזון לחינוך רוחני. היא מספקת הבנה עשירה של יהדות המבוססת על מקורות חסידיים אשר רואים ביהדות בכלל ובמצוות בפרט כאמצעי לכינון יחסים אישיים עם אלוהים ומתרגמת את הפרשנות הרוחנית של היהדות לתוך תכנית לימודים לחינוך יהודי.