זכה חג החנוכה לדברים רבים ויפים: להלכות כגון הדלקת נרות, סדר הלל ו”על הנסים” ולמנהגים כגון סביבון, לביבות, ודמי חנוכה. אולם יש דבר אחד שהיינו מצפים למצוא אותו שבכל זאת חסר בחג החנוכה – קריאת מגילה בציבור. הרי בחג הפורים אנו קוראים את מגילת אסתר מדי שנה בשנה “מדינה ומדינה ועיר ועיר” על מנת לפרסם את הנס. למה לא קוראים מגילה בחג החנוכה על מנת לפרסם את הנסים והנפלאות שעשה הקב”ה לאבותינו בימי מתתיהו ובניו? התוצאה היא שרוב עם ישראל מכיר את נס פך השמן בלבד)על פי שבת כ”א ע”ב(ואינו מכיר את הניצחונות הצבאיים של המקבים!

התשובה היא שאכן קיימת מגילה כזאת שנקראה ביחידות ובציבור החל מהמאה התשיעית ועד ימינו. המגילה נקראת “מגילת אנטיוכוס” או “מגילת בית חשמונאי” והיא נכתבה בארמית בסוף תקופת התלמוד ותורגמה לאחר מכן לעברית, ערבית ושפות נוספות. הספר מתאר את מלחמות המקבים ביוונים על סמך כמה סיפורים מספרי המקבים ומסכת שבת הנ”ל בתוספת אגדות שאין להן בסיס היסטורי. המגילה נזכרת לראשונה בהלכות גדולות (בבל, המאה התשיעית), אצל רב סעדיה גאון (בבל, המאה העשירית) ואצל רב נסים גאון (צפון אפריקה, המאה האחת-עשרה).

יתר על כן, אנו יודעים שקראו את מגילת אנטיוכוס בציבור בתקופות ובאזורים שונים. ר’ ישעיהו די טראני מוסר שכך נהגו באיטליה במאה השלש-עשרה (תוספות רי”ד לסוכה מ”ד ע”ב). במחזור כפא (קרים, 1735) המגילה מופיעה בעברית ולפניה נאמר: “נוהגים לקרות מגילת אנטיוכוס [בשבת] במנחה אחר קדיש תתקבל משום פרסומי ניסא ואומר ‘כל ישראל [יש להם חלק וכו’]’ ואחר כך קורין את המגילה”. וכן נהגו בתימן במאה הי”ח בשבת חנוכה לאחר ההפטרה (תכלאל עץ חיים, חלק א’, קס”ג ע”א). מצד שני, במאה העשרים נהגו יהודי כורדיסתאן לקרוא את מגילת אנטיוכוס בבית (יהודה ברגמן, הפולקלור היהודי, עמ’ 85) ומלמדי התינוקות בתימן נהגו ללמד את המגילה לתלמידים בני 12-11 (ר’ יוסף קפאח, הליכות תימן, עמ’ 38).

כמדומני שאין טעם לחדש אותו מנהג של קריאת מגילת אנטיוכוס בציבור כי אותה מגילה איננה מקור מהימן לאירועי החג. אבל יש לנו מקור מהימן לאותם אירועים, הלא הוא ספר מקבים א’ שנכתב בעברית בארץ ישראל סמוך לאירועים המתוארים בו. ולכן יפה עשה הרב ארתור שיל בשנת 1980 כשהדפיס את ספר מקבים א’, פרקים א’ עד ד’ בחוברת יפה המכונה “מגילת חנוכה” המיועדת לקריאה בציבור או ביחידות במשך החג. עלינו לאמץ את המנהג היפה הזה ולהתחיל לקרוא אותם פרקים בציבור כל שנה בשבת חנוכה לאחר ההפטרה. על ידי כך נחדש את המנהג של קריאת “מגילה” בחנוכה, ויתירה מזאת נפיץ ברבים את התיאור הקדום ביותר שיש בידינו של “הנסים והפרקן והגבורות והתשועות” שעשה הקב”ה לעם ישראל “בימים ההם בזמן הזה”.