עשה לך רב

כרך ו’, מספר 2

כסלו תש”ף

לעילוי נשמת סבי      

הרב מרדכי יעקב גולינקין ז”ל

במלאת 45 שנה לפטירתו

שאלה: על פי התלמוד הבבלי, מדליקים נרות חנוכה בבית. אם כן, למה יש מנהג נפוץ להדליק נרות חנוכה עם הברכות בבית הכנסת?

תשובה: אכן, לפי הסוגיא התלמודית העיקרית העוסקת בחג החנוכה (שבת כ”א ע”ב-כ”ד ע”א), זהו טקס ביתי. התלמוד משתמש פעם אחר פעם במילים כגון “ביתו”, “בית” וכדומה. אין זכר להדלקת נרות בבית הכנסת בתלמוד או בתקופת הגאונים (בין השנים 1000-500).

במאמרו הקלאסי משנת 1962 על “טקסים ביתיים ובית הכנסת הספרדי” טען הרב סלומון פריהוף

שהיו מנהגים מסוימים בספרד שלא נמצאו בשאר אירופה… דומה לכותב שורות אלו שהמניע למנהגים מיוחדים אלה היה לחנך את יהודי ספרד לשמור על מצוות שעד אז לא נשמרו במידה מרובה… (עמ’ 218).

לאחר מכן, הוא נותן תשע דוגמאות, כולל “נרות חנוכה בבית הכנסת” (עמ’ 224-223), ובאותו סעיף הוא מצטט את ספר המנהיג (טולידו, 1204) ואת ספר אבודרהם (סביליה, 1340) המדווחים על הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת.

אכן, כך הם מדווחים, אבל המנהג הנדון נזכר לראשונה בפרובנס במאה השתים-עשרה, והוא נזכר לאחר מכן פעמים רבות בפרובנס, ספרד-צפון אפריקה, איטליה, אשכנז, וצרפת בין המאות השתים-עשרה עד חמש-עשרה. הוא נפסק להלכה לאחר מכן על ידי ר’ יוסף קארו ור’ משה איסרליש בשלחן ערוך (אורח חיים תרע”א:ז’) והפך למנהג הסטנדרטי בקרב ספרדים ואשכנזים גם יחד.

בראשית דברינו אנו נרשום את המקורות הראשונים למנהג לפי אזור גיאוגרפי ובסדר כרונולוגי לפי האזכור הראשון של המנהג באותו אזור. התאריך המשוער של האזכור הראשון של המנהג רשום בסוגריים.

א) המקורות הקדומים

פרובנס (1175 לערך)

ר’ יצחק בן אבא מארי (מרסיי, בסביבות 1190-1120), “עשרת הדברות” בתוך ספר העיטור, מהד’ יונה, חלק ב’, דף קי”ד ע”ד;

אחיינו ר’ משה ב”ר שמואל (מרסיי, נכתב לאחר 1204), מנהג מרשלייאה (מרסיי), מהד’ יעקב גרטנר, עיוני תפילה, אלון שבות, תשע”ה, עמ’ 411-410;

ר’ דוד ב”ר לוי מנרבונה (סוף המאה השלוש-עשרה), ספר המכתם לפסחים ק”א ע”א, מהד’ בלאו, עמ’ פ;

ר’ אהרן הכהן מלוניל (בסביבות 1300), ארחות חיים, מהד’ פירנצי, הלכות חנוכה, סעיף י”ז; המופיע בשינויים בספר כל בו, מהד’ דוד, חלק ב’, ירושלים, תש”ן, סעיף מ”ד, טורים רצ”ב-רצ”ג;

ר’ מנחם המאירי (נפטר 1315), בית הבחירה למסכת שבת כ”ג ע”ב, מהד’ לנגה, עמ’ 104.

ספרד וצפון אפריקה (1204)

ר’ אברהם בן נתן הירחי (נולד בלוניל; כתב את ספרו בטולידו, 1204), ספר המנהיג, מהד’ רפאל, עמ’ תקל”א;

תלמידו של רבינו יונה (ספרד, נפטר 1264) בסידור שנדפס לאחרונה על פי כתבי יד, סידור קטלוניא, מהד’ עידן פרץ, ירושלים, תשע”ט, עמ’ שנ”ה;

ר’ יום טוב אשבילי (סביליה, בסביבות 1320-1260), חידושי הריטב”א למסכת שבת כ”ג ע”א, ד”ה הרואה, מהד’ רייכמאן, עמ’ קי”א;

ר’ דוד אבודרהם (סביליה, נכתב בשנת 1340), ספר אבודרהם השלם, מהד’ קרויזר, ירושלים, תשכ”ג, עמ’ קנ”ב, ר”א. יש לציין שהקטע הראשון מובא בשם “אחד מן החכמים” והוא נעתק מילה במילה מספר המכתם הנ”ל.

ר’ יצחק בר ששת (ספרד 1326-אלג’ירס 1408), שו”ת ריב”ש, מהד’ מכון ירושלים, סימן קי”א.

איטליה (בסביבות 1260)

ר’ צדקיהו ב”ר אברהם הרופא (רומא, בסביבות 1280-1220), שבלי הלקט השלם, מהד’ בובר, ווילנא, תרמ”ז, סימן קפ”ה, דף ע”ב ע”א; המופיע בשינויים אצל ר’ יחיאל ב”ר יקותיאל הרופא (רומא, נפטר אחרי 1289), תניא רבתי, מהד’ ישראל בראון, ירושלים, תשע”א, עמ’ קל”ד.

אשכנז (בסביבות 1270)

ר’ מאיר מרוטנברג, מהר”ם (אשכנז, בסביבות 1293-1220), שו”ת מהר”ם, דפוס פראג, סימן ס”ו = י”ז כהנא, עורך, תשובות, פסקים ומנהגים… ר’ מאיר ב”ר ברוך מרוטנברג, חלק א’, חלק התשובות, סימן קל”ו;

מנהגים דבי מהר”ם מרוטנברג (אשכנז, המאה הארבע-עשרה), מהד’ אלפנביין, ניו יורק, תרצ”ח, עמ’ 71;

ר’ יעקב מולין, המהרי”ל (מגנצא, 1427-1360), מנהגי מהרי”ל, מהד’ שפיצר, ירושלים, תשמ”ט, עמ’ ת”ד-ת”ו;

ר’ ישראל איסרליין (ווינר-נוישטט, 1460-1390), תרומת הדשן, סימן ק”ד מדווח שהוא ראה נרות חנוכה בבתי כנסת בווינא, קרימש, ניושטט ומרבורג.

ר’ ישראל מברונא (מורביה, 1480-1400), שו”ת מוהר”י מברונא, סימן ל”ט מדווח שהוא ראה נרות חנוכה בבתי כנסת ברגנשבורג, ברונא ושאר מקומות.

צרפת (בסביבות 1270)

ר’ יצחק מקורבייל (נפטר 1280), ספר מצוות קטן, כפי שצוטט על ידי ר’ יעקב בן אשר (טולידו, נפטר 1340), טור אורח חיים תרע”א; הסמ”ק מצוריך, מצוה רע”ו, מהד’ רוזנברג, חלק ג’, עמ’ שמ”ח; ותרומת הדשן, סימן ק”ד. (קטע זה חסר במהדורות הרגילות של ספר מצוות קטן/עמודי גולה, מצוה ר”פ.)

רבינו פרץ מרוקבייל (נפטר בסביבות 1295), הגהות לספר מצוות קטן, מצוה ר”פ, מהד’ רלב”ג, עמ’ רע”ז למטה.

ב) ההסברים שניתנו להדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת

חלק מן המקורות הנ”ל מדווחים על המנהג מבלי לתת הסבר (כגון “עשרת הדברות”, מהר”ם, ומהרי”ל). ברם, הרבה מהם נותנים הסבר או כמה הסברים למנהג. והרי חמישה הסברים למנהג שניתנו על ידי המקורות הנ”ל:

א. זכר למקדש: “נהגו כך על זה שהנס [של פך השמן] בא במקדש בית עולמים [ראו שבת כ”א ע”ב], ועושים כמו כן ב’מקדש מעט’ בגולה  [דהיינו, בבית הכנסת, ראו מגילה כ”ט ע”א] לפרסם הנס לפי שכולם מתקבצים שם”: ספר המנהיג; וכן ר’ משה ב”ר שמואל; ארחות חיים = כל בו.

ב. אנו מדליקים נרות בצד הדרומי של בית הכנסת זכר למנורה שהייתה בצד הדרומי של בית המקדש: סידור קטלוניה; ר’ יצחק מקורבייל; רבינו פרץ מקורבייל.

ג. אנו מדליקים נרות בבית הכנסת על מנת לקיים את  המצווה של “פרסומי ניסא”, לפרסם את הנס (המושג מופיע בשבת כ”א ע”ב, רש”י ד”ה מבחוץ, ועוד),: ר’ משה ב”ר שמואל; ספר המכתם = ספר אבודרהם, עמ’ קנ”ב; ארחות חיים = כל בו; ר’ מנחם המאירי; מנהגים דבי מהר”ם; ספר המנהיג; ריטב”א. הריב”ש מסביר שמכיוון ש”יד האומות תקפה עלינו ואין אנו יכולין לקיים המצווה כתקנה” ולהדליק נרות מחוץ לבתינו על פי המנהג התלמודי (שבת כ”א ע”ב), “לזה הנהיגו להדליק בבית הכנסת לקיים פרסומי ניסא”.

ד. להוציא ידי חובה מי שאינו בקי ושאינו זריז בזאת; או אורחים שאין להם בית לברך שם; או מי שאין לו שמן להדליק נר חנוכה: ספר המכתם = ספר אבודרהם, עמ’ קנ”ב; ארחות חיים = כל בו; תניא רבתי.

ה. אולי המנהג התחיל מכיוון שהחזן התגורר בעבר בבית הכנסת: שבלי הלקט.

ג) אם זה רק מנהג, מדוע אנו מברכים את הברכות בבית הכנסת?

הריב”ש היה אחד מן הראשונים שעסקו בנושא זה (והשוו ספר המכתם = ספר אבודרהם, עמ’ קנ”ב). הוא כותב:

ואף על פי שאין מברכין על המנהג, זהו במנהג קל… אבל בזה שהוא לפרסם הנס בבית הכנסת ברבים, מברכין עליו. כמו שנהגו לברך על ההלל של ראש חודש, ואף על פי שאינו אלא מנהג(1)… ומכל מקום, באותה הדלקה של בית הכנסת אין אדם יוצא בה, וצריך לחזור ולהדליק כל אחד בביתו דמצוות חנוכה נר איש וביתו.

ד) התנגדות למנהג או אי קיומו

ר’ צדקיהו הרופא מצטט בשבלי הלקט את עדותו של בעל “עשרת הדברות” על הדלקת נרות בבית הכנסת וממשיך: “וגם אנו נוהגין להדליק בבית הכנסת, ולא ידענו שורש וענף למנהג זה”. הוא מוסיף שמורו ובן דודו ר’ יהודה (הריבב”ן) היה נמנע מהדלקת הנרות בבית הכנסת כדי לא לברך עליהם. “וכן דעתי נוטה, כי מאחר שכל אחד ואחד מדליק בביתו, מה צורך להדליק בבית הכנסת?” (והשוו תניא רבתי לגירסא אחרת של פיסקה זו).

ישנם דיווחים שונים אודות המנהג התימני.(2) הרב יוסף קאפח מדווח בשניים מספריו כי המנהג התימני היה להתפלל מנחה בבתי הכנסת, לצאת הביתה להדלקת נרות, ולחזור לבתי הכנסת לתפילת ערבית.(3) יש להניח שזה היה המנהג התימני המקורי שכן התימנים כמעט תמיד נהגו על פי הרמב”ם והמנהג הנדון כאן אינו מופיע אצל הרמב”ם.

ה) הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת בשחרית ללא ברכה

למרבה הפלא, היה מנהג נפוץ להדליק נרות חנוכה בבית הכנסת גם במהלך תפילת שחרית ללא ברכה. הסיבה שניתנה הייתה פרסומי ניסא, לפרסם את הנס.

מנהג זה היה נפוץ בקרב יהודי ארץ ישראל, סוריה, טורקיה ומצרים במאות ה-20-19: הרב רפאל אהרן בן שמעון, נהר מצרים, נ’ ע”ב; הרב שם טוב גאגין, כתר שם טוב, כרך א’, עמ’ תקי”ט; הרב יעקב גליס, מנהגי ארץ ישראל, ירושלים, תשכ”ח, עמ’ ר”ה, סעיף י”א.

הוא גם היה נהוג בקרב יהודי ווילנא במאה התשע-עשרה ובקרב יהודי גרמניה בראשית המאה העשרים: ר’ דוד צבי הופמן, מלמד להועיל, אורח חיים, סימן קכ”א; ושו”ת בנין שלמה, סימן נ”ג, המצוטט שם.

מנהג זה גם מומלץ על ידי הרב יצחק יוסף בימינו (עמ’ ר”ה, סעיף כ’; והשוו שם, הערה מ”ט).

הרב אליהו גיג (זה השלחן, אלג’יר, תרמ”ח, עמ’ פ”ב, סימן ג’) מזכיר מנהג מפתיע עוד יותר: להדליק נרות בבית הכנסת דווקא בתפילת שחרית ולא בתפילת ערבית. הוא אינו מציע שום הסבר למנהג זה. יכול להיות שהסיבה הייתה שבלילה כולם מדליקים בבית, ואילו בבוקר זו הזדמנות ייחודית לקיים את המצווה של פרסומי ניסא.

ו) סיכום והלכה למעשה

המנהג של הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת עם הברכות החל בפרובנס במאה השתים-עשרה והתפשט במהירות לכל הארצות שהוזכרו לעיל. לאחר מכן, הוא התפשט לרוב העולם היהודי. חמישה הסברים ניתנו למנהג זה, אך שלושת החשובים הם: לזכור את נס פך השמן שבמקדש בבית הכנסת שהוא “מקדש מעט”; לפרסם את הנס; ולהוציא ידי חובה אנשים שלא יודעים כיצד להדליק נרות או שאין להם מקום להדליק. שלוש הסיבות הללו מתאימות גם לימינו. לבסוף, קהילות יהודיות רבות נוהגות להדליק את הנרות בבית הכנסת בשחרית ללא ברכה. יהי רצון שתוך כדי הדלקת נרות חנוכה הן בבית והן בבית הכנסת נזכור את הנסים שעשה הקב”ה לאבותינו “בימים ההם בזמן הזה”. דוד גולינקיןירושלים עיר הקודשי”ט כסלו תש”ף

הערות

1. תענית כ”ח ע”ב; והשוו אורח חיים תכ”ב:ב’ וי”ד אייזנשטיין, אוצר דינים ומנהגים, ניו יורק, 1917, עמ’ 99.
2. ר’ יחיא צאלח, תכלאל עץ חיים, חלק א’, ירושלים, תשכ”ב, דף ק”ס ע”ב; זהר עמר, ספר החילוקים בין בני תימן לבין בני הצפון, נוה צוף, תשע”ז, עמ’ 75, סעיף שי”ח.
3. הליכות תימן, מהד’ ג’, ירושלים, 1982, עמ’ 37; סידור שיח ירושלים, מהד’ ד’, ירושלים, תשנ”ט, חלק א’, עמ’ רע”א, סעיף ט’.

ספרות

גרטנר – יעקב גרטנר, עיוני תפילה: מנהגים ותולדות, אלון שבות, תשע”ה, עמ’ 51-50, 411-410

יוסף – הרב יצחק יוסף, ילקוט יוסף, חלק ה’, מועדים, ירושלים, תשמ”ח, עמ’ קצ”ט-ר”ה

יוסף – הרב עובדיה יוסף, חזון עובדיה: הלכות חנוכה, ירושלים, תשס”ז, עמ’ מ”א-נ”ט

סופר – הרב יעקב חיים סופר, כף החיים לאורח חיים תרע”א, סעיפים ס”ה-ע”ב

פריהוף —  Rabbi Solomon Freehof, “Home Rituals and the Spanish Synagogue”, Studies and Essays in Honor of Abraham A. Neuman, Leiden, 1962, pp. 215-227