לפני שלושה חודשים הגשתי לשיפוט את עבודתי לתואר שלישי במסגרת לימודי באוניברסיטת חיפה. המחקר בוחן את מקורותיו הרעיוניים של ערך ‘שלמות הארץ’ בהשקפת העולם של יצחק טבנקין והקבוץ המאוחד ואת השפעתו על המאבקים המדיניים והפוליטיים בימי הישוב ובתקופת המדינה עד למלחמת יום הכיפורים ב-1973. הנאמנות לעקרון של שלמות הארץ והמאבק לקיום ההתישבות בכל חלקיה של ארץ-ישראל ייחדו את הקבוץ המאוחד בהנהגתו של יצחק טבנקין אל מול הרוב בתנועת העבודה בראשותו של בן-גוריון שתמך בחלוקת הארץ.
הקבוץ המאוחד והנהגתו היו גורם מרכזי בחיי הארץ ובמסגרות הפוליטיות של הישוב ותנועת העבודה בעיקר עד לסיומה של מלחמת העצמאות. לאחר מלחמת ששת הימים חידשה התנועה את האידיאה שלה על שלמות הארץ וההתישבות בה ולמנהיגי התנועה ישראל גלילי ויגאל אלון היה מעמד מרכזי בממשלות ישראל בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. החיבור עוקב אחר המציאות ההיסטורית והפוליטית בתוכה פעלו מאמיני שלמות הארץ ומנסה ללמוד על הדרך בה אמונה זו עברה ברצף הבין דורי, כאשר כל דור הוסיף נדבך מחדשלעיקר האמונה בשלמות הארץ. את המחקר התחלתי עוד בתקופת לימודי במכון שכטר לפני כשש שנים בעבודות הסמינריוניות שכתבתי בחוג למחשבת ישראל ולימודי ארץ ישראל בהדרכתם של דר’ מיכל אורן ודר’ אלכסנדר אבן-חן.

בעבודתי קיים גם היבט אישי המסביר את קירבתי לנושא ואשר חייב אותי למשנה זהירות בעת עבודת המחקר. לפני כשישים שנה הצטרפתי כילד לתנועת הנוער ‘המחנות העולים’ שאימצה את השקפת שלמות הארץ של הקבוץ המאוחד. במרכז הסמל של התנועה היתה פרוסה מפת ארץ-ישראל השלמה ללא גבולות ומשני צידי הירדן. אני זוכר, שכל שנה בחג יסוד התנועה שהיה בכ”ה בתשרי היינו מקיימים בראש הכרמל מפקד חגיגי. אחד החניכים היה עומד בראש מצוק וקורא מעין שבועה על שלמות הארץ: “ילדי, אל ראשי ההרים העליתי אותך, ראה – הארץ הזאת, קו ההרים מנגד, השמים האלה שמיך, ראה אותה את האחת חתום דמותה בלבך ושאנה.” לאחר מכן, הצטרפתי לקבוץ נתיב הל”ה של הקבוץ המאוחד והייתי חבר בו במשך 40 שנה. משנת 1976 כיהנתי במשך חמש שנים כמזכיר הקבוץ המאוחד ובשנים 1981- 1996 נבחרתי לכהן כשליח של התנועה בכנסת ובממשלות ישראל.

בעבודה זו ניסיתי להבין כיצד תנועה שהיתה חילונית במהותה וכמעט מרכסיסטית בהשקפת עולמה, אימצה במשך למעלה מארבעים שנה ערך אמוני של שלמות הארץ. העבודה מבררת גם מה היו מאפייני התקופה שאפשרו זאת וכיצד היתה השקפה זו לכח מגייס באליטות של הנוער. העבודה בוחנת את נושא שלמות הארץ בשלוש תקופות: א. בתקופת הישוב ועד להקמת המדינהב. בתקופת המדינה במציאות של ארץ מחולקת ג. לאחר מלחמת ששת הימים בה נוצרה הזהות בין הארץ השלמה למדינה.

כבר בשנים הראשונות לאחר מלחמת העולם הראשונה התגלתה המחלוקת בין טבנקין לבן גוריון בשאלת ארץ ישראל. טבנקין ראה את היעד העיקרי של הציונות לישב את הארץ ולבנות בה חברה חלוצית וסוציאליסטית. בן-גוריון סבר כנגדו כי מטרת הציונות היא להקים מהר ככל שניתן מדינה יהודית ועצמאות פוליטית גם בחלק מהארץ. היתה זו מחלוקת על העדיפות שבין ארץ למדינה, בין התישבות וחלוציות מול כח מדיני ושלטון. בן גוריון הדגיש כי היעד המרכזי הוא להחזיר את עם ישראל למצב נורמאלי, להיות ככל העמים בעוד טבנקין ראה בהגשמת הציונות גם מימד תרבותי, רוחני שצריך לבטא את יחודו של עם ישראל.

המחלוקת הגלויה ביניהם פרצה לראשונה לאחר שועדת פיל (1937) הציעה את חלוקת הארץ למדינה יהודית וערבית בעוד ירושלים תשאר מרחב בינלאומי. הוויכוח נמשך לאחר פרסום תכנית בילטמור (1942) שיזמו חיים ויצמן ודוד בן גוריון ואשר קבעה את הקמת המדינה היהודית ליעד המרכזי של התנועה הציונית. אנשי הקבוץ המאוחד ראו במדיניות זו הסכמה לחלוקת הארץ. המחלוקת בין הקבוץ המאוחד לעמדה של הרוב בתנועה הציונית התבררה במהלכים המדיניים לאחר מלחמת העולם השניה שהובילו להחלטת עצרת האו”ם בכ”ט בנובמבר 1947על הקמת שתי מדינות, יהודית וערבית בארץ ישראל.

בכל המחלוקות טבנקין טען כי הארץ היא שלמות אורגנית שאין אפשרות לחלק אותה. הוא הסביר כי קיימת תלות הדדית בין אזוריה השונים, בין מקורות המים שבצפון לאזורים הצחיחים שבדרום, היא תלויה ברשת תחבורה אחת ובירדן אחד. הנמקותיו של טבנקין התבססו על הנחות לכאורה אינסטרומנטליות אך הם ינקו גם מהמורשת של עם ישראל על הזכות המעוגנת בסיפורי התורה ומכך שהעם היהודי עיצב את זהותו הלאומית בארץ-ישראל ושמר לה אמונים. תנועות הנוער של תנועת העבודה ובעיקר ‘המחנות העולים’ אימצו את משנתו של טבנקין. הם נאבקו נגד ההצעה לחלוקת הארץ וצרפו לתורתו של טבנקין את הממד הרגשי של אהבת הארץ והקשר הטבעי, ה’ילידי’ של בני הארץ לנופיה ושביליה. רק לאחר ההחלטה של האו”ם ב-1947 השלימו טבנקין והקבוץ המאוחד עם המציאות המדינית וכדבריהם: “ברגשות מעורבים של שמחה וצער… צער החלוקה ושמחת המדינה.”

בשלבים האחרונים של מלחמת השחרור תבע יגאל אלון איש הקבוץ המאוחד שהיה מפקד הפלמ”ח ומפקד חזית הדרום להביא להשלמת שחרורה של כל ארץ ישראל המערבית הן ברצועת עזה והן בירושלים ובגדה המערבית ולהציב את גבולות המדינה לאורך הירדן. ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון דחה את עמדתו של אלון והוא פעל כדי להביא לסיום המלחמה והתנגד לצרף לישראל אזורים בעלי אוכלוסיה ערבית גדולה. ההשקפה של אלון על שלמות הארץ התבססה בעיקרה על שיקולים של גבולות ובטחון, אך היא ביטאה גם את מסורת הקבוץ המאוחד בדבר הזכות על ארץ-ישראל כולה שהיא מולדת לעם היהודי.

לאחר מלחמת ששת הימים ראתה הנהגת הקבוץ המאוחד בתוצאות המלחמה ניצחון למאבקה רב השנים למען ארץ-ישראל השלמה. הם ראו עתה את שליחותה של התנועה ליישב את השטחים החדשים ולמנוע מהם נסיגה כפי שקרה לאחר מלחמת סיני. הזעזוע שעברה החברה הישראלית בתקופת ההמתנה ערב המלחמה, תחושת העוצמה הישראלית לנוכח הישגי המלחמה והמסורת ההתישבותית של תנועת העבודה קרבו את מנהיגיה בראשותו של ראש הממשלה לוי אשכול לדרכו ההתישבותית של הקבוץ המאוחד.

אך היה זה דווקא השר יגאל אלון מראשי הקבוץ המאוחד שהטיל ספק בתקפותה של תורת שלמות הארץ בתוכנה המלא. מיד לאחר המלחמה הוא גיבש את תוכניתו המדינית בה הציע אמנם לספח את בקעת הירדן ואיזור הר חברון למדינת ישראל אך תמך בהקמת מדינה פלשתינאית ברוב שטחי יהודה ושומרון. תכניתו של אלון לא התקבלה בממשלה אך היא היתה לקו מנחה למפת ההתישבות בשטחים. בה בשעה פעל הקבוץ המאוחד כדי לגבש קונצנזוס לאומי סביב קידושו של הגולן כחלק ממדינת ישראל שמוטלת החובה ליישב אותו ולא לסגת ממנו. היה בזה משום העברת מוקד ההזדהות מליבה ההיסטורי של ארץ-ישראל ביהודה ושומרון לעבר הגולן.

ככל שחלפו השנים מסיום המלחמה התחזקה ההתנגדות בין חברי הקבוץ המאוחד ובעיקר בקרב הדור הצעיר בו למסורת שלמות הארץ של התנועה והמחלוקת בתנועה ובקרב מנהיגיה לא הסתימה עד לפרוץ מלחמת יום הכיפורים.

המחקר עוקב אחרי ‘גלגולה’ של האידיאה בחיי ציבור ותנועה במשך כארבעים שנה ועומד על כוחה של אידיאולוגיה, על השינויים החלים בה ועל הדרכים הסבוכות במהלך הרצף הרעיוני הרב דורי.