עשה לך רב
שנה ג', מספר 1
אלול תשע"ו

הימים הנוראים הם עונת מעבר משנה אחת לחברתה. במשך השבוע של 12.9.16 חגגו עמותות שכטר כמה ציוני דרך ומעברים. קרן תל"י חגגה 40 שנות פעילות עם כ-4,000 מורים ותומכים באמפיתיאטרון בקיסריה בהשתתפות שר החינוך נפתלי בנט; בית המדרש לרבנים על שם שכטר הסמיך עוד חמישה רבנים דינמיים שישרתו ברחבי המדינה; ואני התכבדתי בסעודה מטעם מכון שכטר לכבוד המעבר שלי מן התפקיד של נשיא מכון שכטר למדעי היהדות לנשיא שוחרי עמותות שכטר בע"מ. להלן נוסח ערוך של דבריי באותה סעודה. אנו מאחלים לכל ידידי עמותות שכטר כתיבה וחתימה טובה! דוד גולינקין

* * * * *

ברצוני לפתוח ב"הכרת הטוב" ולהודות לאנשים הרבים שארגנו את הסעודה הזאת ולדוברים המכובדים; לאשתי דורי ולילדינו שברכו אותנו ב-13 נכדים מדהימים; ולכל אחד מכם שעזר לי ו/או לעמותות שכטר במשך שנים רבות.
אני רוצה להודות להוריי הרב נח ודבורה גולינקין ז"ל שנתנו לי חינוך יהודי מצוין ושהיוו עבורי מודל לחיקוי; הם נתנו לי השראה על ידי דוגמא אישית להקדיש את חיי ללמד כמה שיותר יהודים על הדת, התרבות, וההיסטוריה הנפלאות שלנו.
אני רוצה להודות למוריי ב"ישיבת בית יהודה" בוושינגטון, בבית ספר עקיבא, בבית המדרש לתורה, באוניברסיטה העברית ובבית המדרש לרבנים באמריקה (JTS) שהעניקו לי ידע רב וגם את הכלים ללמוד יותר ולעיין במקורות שלנו בצורה ביקורתית.
ולבסוף, אני רוצה להודות לקב"ה שאפשר לי לעשות כל כך הרבה דברים במשך חיי. כשיעקב התכונן לפגוש את עשו, הוא אמר לה' (בראשית ל"ב:י"א):
קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ
כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה וְעַתָּה הָיִיתִי לִשְׁנֵי מַחֲנוֹת:
כשאני עליתי ארצה בשנת 1972 בגיל 17 אפילו מטה לא היה לי. היו לי כמה בגדים וכמה ספרים וכמה קלטות. עכשיו – יש לי ולדורי שבעה ילדים ובני זוגם ו-13 נכדים ועוד אחד בדרך, ואני התברכתי במוסד נפלא בשם שכטר שמאפשר לי ללמד תורה ולפרסם תורה ולסייע לאחרים ללמד תורה ברחבי המדינה ובדרום אמריקה ובאוקראינה. ועל כל זה אני אומר לקב"ה:

קָטֹנְתִּי מִכֹּל הַחֲסָדִים וּמִכָּל הָאֱמֶת אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת עַבְדֶּךָ :

* * * * *

לפני כמה חודשים, ב-19 במאי בשעה 18:30, אני ישבתי במטוס של חברת United בשדה התעופה בשיקגו לפני המראה, אולי בשורה מספר 15. הייתי מותש מכיוון שקמתי באותו בוקר בטורונטו בשעה 4:30 בבוקר, טסתי לשיקגו, נפגשתי עם שני תורמים, ועכשיו הייתי בדרך לניו יורק על מנת להיפגש עם תורמים נוספים. מיד לאחר שישבתי ושלפתי ספר, צעדה אלי אשה במדים של אונייטד, התכופפה ומסרה לי את הכרטיס הזה שעליו כתוב: "פרופ' דוד גולינקין, ברוך הבא לדרגת Premier הבאה… תודה על כך שאתה טס אונייטד". היא אמרה: "מזל טוב! הצטרפת למועדון אונייטד של מליון מייל!" אמרתי לה: "ומאי נפקא לי מיניה — ומה יוצא לי מזה?". היא השיבה: "אנו נכריז על כך במשך הטיסה! ואתה תקבל כמה מתנות מיוחדות!" אכן, הם הכריזו! והם נתנו לי עוגייה לא כשרה שלא יכולתי לאכול, והם הציעו לי כוס של שמפניה שלא יכולתי לשתות! וכעבור כחודש קבלתי הודעה שחבילה מחכה לי בדואר בתלפיות והלכתי לקחת אותה. זאת היתה קופסת קרטון גדולה ובתוכה המתנה הקטנה הזאת – משקולת נייר – שעליה כתוב: "Mileage Plus United, 1 Million Miler 2016, DavidReuben (sic!) Golinkin". ואו! מרשים!

אבל ברצינות, אותו מעשה גרם לי לחשוב: מליון מייל (1.6 מליון ק"מ) הוא המרחק מכדור הארץ לירח ובחזרה פעמיים. זה כשלעצמו מדהים. אמנם מסכת סנהדרין ק"ו ע"ב מדברת על "מגדל הפורח באוויר" וקהלת רבה (פרשה ט', כ"ה ע"א) אומרת ש"משה אתמול טס ברקיע ועולה כעוף", אבל האמת חייבת להיאמר, עד לפני כמה שנים, אף בן אדם לא היה יכול לטוס מליון מייל.

אבל השאלה החשובה יותר היא: למה? למה אני חי על מזוודות במשך תשעה שבועות כל שנה? למה אני מבקר ב-9-7 ערים תוך 14 יום לפחות 4 פעמים בשנה? לא יהיה זה נוח יותר להישאר בבית בירושלים וללמוד וללמד ולכתוב ספרים ותשובות? כן, זה יהיה נוח יותר. אבל העולם היהודי בצרות. רוב היהודים בעולם לא יכולים לקרוא ולהבין עברית; רוב היהודים בארץ לא קבלו חינוך יהודי. אינני יכול להתבודד בחדר עבודתי כשהעולם היהודי זקוק כל כך לחינוך יהודי. אחד מהגיבורים שלי בהקשר הזה הוא רבי חייא בסיפור שציטטתי כמה פעמים בעבר מבבא מציעא פ"ה ע"ב. והרי תרגומו לעברית (והשוו ספר האגדה, עמ' ר"ז בשינויים):

כאשר התקוטטו ר' חנינא ור' חייא, אמר לו ר' חנינא לר' חייא: בִּי אתה מתקוטט! אם חס ושלום תשתכח תורה מישראל, אחזיר אותה מפלפולי! אמר לו ר' חייא לר' חנינא: בִּי אתה מתקוטט! שאני גרמתי שלא תשתכח תורה מישראל! מה עשיתי? הלכתי וזרעתי פשתן, וקלעתי רשתות, וצדתי צבאים… ותיקנתי מגילות [מעורם] וכתבתי חמישה חומשי תורה, ועליתי לעיר והקראתי לחמישה ילדים חמישה חומשים, ושניתי לששה ילדים ששה סדרי משנה, ואמרתי להם: עד שאחזור ואבוא, הקריאו זה לזה וַשנו זה לזה, וגרמתי לתורה שלא תשתכח מישראל.
בסיפור זה, רבי חנינא מייצג גישה אליטיסטית; הוא יכול להחזיר את התורה על ידי פלפול, בכוח שכלו בלבד. רבי חייא, לעומת זאת, סבור שהאקדמיה קיימת כדי לחנך את הציבור הרחב ולכן היא חייבת להתערב בחברה באופן אקטיבי, או בלשונו: "אני גרמתי לתורה שלא תשתכח מישראל!". לדעתו, האקדמיה גם חייבת להכין את חומרי הלימוד ולצאת לשטח ולַלמד מקרא ומשנה עד שהילדים יוכלו ללַמד אחד את השני.
הסיפור מסתיים: "זהו שאמר רבי: כמה גדולים מעשי חייא! אמר לו רבי ישמעאל ברבי יוסי: אפילו ממך? אמר לו: כן!" כלומר, לפי מבנה הסוגיא, רבי העדיף את גישתו של רבי חייא.

אם אנו רוצים להציל את העולם היהודי, אנו לא יכולים לשבת במגדל השן וללמד מספר קטן של חוקרים. אנו צריכים לצאת לשטח ולהסמיך כמעט 100 רבנים שילמדו ברחבי המדינה; וללמד 2,100 מורים ומנהיגים שיפיצו את הידע שלהם ברחבי המדינה; וללמד 47,000 ילדי תל"י ב-325 בתי ספר וגני ילדים ברחבי המדינה; ולקיים אירועים ל-15,000 תל אביבים בנווה שכטר כל שנה; ולנהל 26 בתי מדרש בגליל ובאזור ירושלים; ולנהל בתי ספר וקהילות ומחנות קיץ ברחבי אוקראינה; וכן – לטוס מיליון מייל כדי להבטיח שאפשר לשלם על כל זה.
גיוס כספים הוא לא מילה גסה. במשך ההיסטוריה היהודית היו הרבה רבנים מפורסמים שעסקו בגיוס כספים:
רבי עקיבא היה מסתובב בארץ כדי לגייס כספים ל"מגבת חכמים", כלומר, לגבות תרומות לאחזקת תלמידים (ירושלמי פסחים ד':ט', ל"א ע"ב-ע"ג = אסתר רבה ב':ג', דפוס ווילנא ה' ע"א-ע"ב, מהד' תבורי-עצמון, עמ' 51 ואילך; והשוו ספרו של פרופ' א"א פינקלשטין, Akiba, פילדלפיה 1936, עמ' 134-130).

גאוני בבל כתבו אלפי תשובות לקהילות יהודיות בבבל, צפון אפריקה וספרד. אבל זה פחות ידוע שכל שאלה הגיעה עם תרומה לישיבה בבבל. כמו שרב שמואל בן חפני גאון כתב במכתב אחד: "וכשתשלחו נדבותיכם יהיו עמה[ן] שאלותיכם" (שמחה אסף, תקופת הגאונים וספרותה, ירושלים, תשט"ו, עמ' רי"ג).

הרמב"ם עסק בפדיון שבויים באופן פעיל, ויש בגניזת קהיר קבלה לתרומה כזאת בכתב ידו! (ראו ספרי Insight Israel, second series, Jerusalem, 2006, p. 275, note 10 והספרות שרשמתי שם).

הרב יצחק אברבנאל (1508-1437) – מדינאי, פילוסוף, פרשן המקרא וגזברו של המלך אלפונסו החמישי מפורטוגל – כתב מכתב מליסבון לרבי יחיאל מפיסא בשנת 1472 שבו תיאר איך נשלחו שנים עשר שליחים – נשיאים מבני ישראל, כמספר שבטי ישראל, ואני ביניהם – מעיר לעיר, וממדינה למדינה "להוציא את בני ישראל ממצרים", ולבקש כסף כדי לפדות אותם.
הם גייסו עשרת אלפים מטבעות זהב ופדו 220 יהודים מן השבי. הוא כותב שהם עדיין צריכים לספק לפדויים בגדים ומזון וכן לפדות עוד שלושים שבויים. (האיגרת פורסמה לראשונה באוצר נחמד כרך ב [1857], עמ' 65 ואילך, ומשם בספר "חברים מעבר לים" בהוצאת קרן תל"י, מהד' ג', ירושלים, תשע"ד, עמ' 62).
אף על פי כן, כשאני התחלתי ללמד ילדים בשנת 1970 וללמד תלמידי רבנות ותלמידי תואר שני ושלישי בשנת 1980, לא היתה לי שום כוונה להיות מנהל או דיקן או נשיא או מגייס כספים. אני פשוט רציתי ללמד תורה ולכתוב מאמרים וספרים על מדעי היהדות. אני הפכתי למנהל מתוך חוסר ברירה. בשנת תש"ן הייתי בשבתון באוניברסיטת טורונטו – השבתון היחידי שאי פעם היה לי – כשעדיין עבדתי בנווה שכטר, השלוחה של JTS בארץ, שהוא היום בניין המנהלה של מכון שכטר. פרופ' ישראל לוין, שהיה הדיקן של בית המדרש ללימודי היהדות (שהפך למכון שכטר) הגיע לטורונטו ופגש אותי בבית קפה. הוא סיפר לי ש-JTS סוגר את השלוחה בארץ ושבית המדרש/מכון שכטר נכנס לקמפוס של נווה שכטר והוא הציע לי משרה של סגן דיקן. אני אמרתי לו במילים של משה רבינו "שלח נא ביד תשלח" (שמות ד':י"ג), כלומר, בחר נא במישהו אחר! ואז נתתי לו רשימה של אנשים בעלי ניסיון מנהלי שמתאימים לתפקיד הרבה יותר ממני. הוא עמד על כך שאני מתאים לתפקיד; ורק הסכמתי בסוף מכיוון שכבר לא היתה לי משרה!
אבל האתגר שלי מאז 1.9.1990 היה והינו: איך אפשר להיות מנהל במשרה מלאה – ומאז שנת 2,000 גם מגייס כספים – ועדיין למצוא זמן ללמוד וללמד ולפרסם? או, להשתמש בביטוי התלמודי: "לקבוע עתים לתורה", או, כפי שהגאון מווילנא ואחרים פירשו את הביטוי: "לגזול עתים לתורה" (שבת ל"א ע"א עם הפירושים המובאים אצל טוביה פרשל, סיני ק"כ [תשנ"ז], עמ' קה-קז).

התשובה הראשונה היא טכנית – ירשתי מהוריי ז"ל את היכולת להסתדר עם מעט מאד שינה. אספקט זה של מנהיגות משתקף בסיפור על רבי יהודה הנשיא המצוי במדרש קהלת רבה ה:יא, ואני מתרגם מן הארמית:
רבי… היה יושב ועוסק בצרכי הבריות. מזג לו עבדו כוס. מכיוון שרבי עסק בצרכי הבריות לא התפנה לקבל את הכוס ממנו. נתנמנם העבד וישן לו. הפך רבי [את פניו] והסתכל בו ואמר: יפה אמר שלמה "מְתוּקָה שְׁנַת הָעֹבֵד אִם מְעַט וְאִם הַרְבֵּה יֹאכֵל וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן", כגון אנו שאנו עוסקים בצרכי הבריות, אף לא נותנים לנו לישון.
התשובה השנייה יותר קשה – איך אפשר להתרכז בלימוד והוראה וכתיבה כשאתה חייב לדאוג 24 שעות ביממה לקורסים וגיוס תלמידים וניהול ותקציבים וגיוס כספים? התשובה היא שאתה זקוק ליכולת למדר – לסגור את המוח שלך לכל היסח הדעת ולהתרכז לגמרי בלימוד והוראה וכתיבה. למזלי יש לי את היכולת הזאת. לדוגמא, ערכתי את המפתח לספר "שאלות ותשובות מענה לוי" של פרופ' לוי גינצבורג באולם הנתיבות של TWA בשדה התעופה קנדי בניו יורק. קראתי את עלי ההגהה של אחד מספריי בטיסה ארוכה מניו יורק לעיר דנבר, קולורדו. וכתבתי את תשובתי על הוספת האמהות לעמידה בפברואר 2007 במלון "הולידיי אין" באובורן הילס, מישיגן, כשהמתנתי לפגישה עם ביל דודסון ז"ל.
אכן, הרבה פעמים הרגשתי כמו החיד"א, רבי חיים יוסף דוד אזולאי (1806-1724), שנולד בירושלים אבל בילה את השנים 1758-1752 וכן 1778-1772 בגיוס כספים ברחבי אירופה עבור הקהילה היהודית בחברון. הוא היה נוסע ממקום למקום וסוחב אתו ארגז ספרים כפי שמתואר ביומן המסע שלו "מעגל טוב" (ברלין וירושלים, 1921- 1934) ולמרות מסעותיו כתב לפחות 122 ספרים.
לפני שנים רבות מצאתי תיאור יפה של המידור הדרוש מאת רב מבריק בשם הרב אריה ליב יעלין (1886-1820), רב ואב בית דין של העיירה ביילסק בליטא. הרב ילין היה המחבר של ספר "יפה עיניים", פירוש מבריק על רוב התלמוד הבבלי שבו הוא מצטט את כל המקבילות בתלמוד הירושלמי ובמדרשים. וכך הוא כתב במבוא ליפה עיניים למסכת שבת:
״וכל באי שער עירי הרואים אותי כותב חידושים ומסביב יאפפוני המון טרדות מעניינים שונים, המה ראו כן תמהו על הדבר שאני מקשיב העניינים להשיבם דבר לאישורו, ואני כותב על הספר בדיו חידושי תורה, ותודה לעיל מקום יש [במוח] להניח בו שני עניינים ממינים שונים, וכאילו נעשה עליית קיר קטנה במוח למשכן דברי תורה אשר שם לא תבוא רגל הטרדה.״
כלומר, הרב ילין מספר לנו שהוא היה כותב חידושי תורה תוך כדי זה שהוא יושב בבית דינו ומיישב סכסוכים בין בעלי דין! ואנו יודעים שזאת האמת כי יש מקורות אחרים המאשרים את עדותו (רבקה זיסקינד, ר' אריה ליב יעלין וחיבורו יפה עיניים, ירושלים, 1973, עמ' 28). אני אינני במדרגה הזאת בכלל. אני לא יכול לכתוב תשובה תוך כדי ניהול ישיבה! אבל אני מאד אוהב את הדימוי של הרב ילין. כשאני כותב תשובה או מאמר או ספר יש "עליית קיר קטנה במוח למשכן דברי תורה אשר שם לא תבוא רגל הטרדה".
בנוסף על ניהול שכטר וגיוס כספים, התברכתי בהזדמנות ללמד אלפי יהודים כל שנה. בנוסף על 3-4 קורסים שאני מלמד בשכטר לתלמידי רבנות ותואר שני, היה לי התענוג ללמד תורה ליהודים ברחבי העולם. למשל, בקיץ שעבר לימדתי 13 פעם בברזיל וארגנטינה; בשנת תשע"ו נתתי הרבה הרצאות ברחבי המדינה; לימדתי בחמש קהילות בארה"ב; ולפני חודש לימדתי שבע פעמים במחנה רמה יחד באוקראינה.
לבסוף, אני רוצה לומר כמה מילים על המאמרים והספרים שכתבתי ופרסמתי החל משנת 1980. פרופ' שניאור זלמן שכטר אמר בנאום ההכתרה שלו כנשיא JTS בשנת 1902:
משרתו של רב היא ללמד יהדות; ולכן הוא צריך, בהתאם לכך, לקבל הכשרה כזאת שהוא יוכל לומר "Judaeici nihil a me alienum puto" "שום דבר יהודי איננו זר לי". הוא צריך לדעת כל דבר יהודי – מקרא, תלמוד, מדרש, ליטורגיה, מוסר, פילוסופיה, היסטוריה, קבלה, ואפילו פולקלור יהודי. אף אחד מן המקצועות האלה, אם השלכותיו, איננו צריך להיות לגמרי זר לו… (Solomon Schechter, Seminary Addresses and Other Papers, Cincinnati, 1915, pp. 19-20)</div

אני תמיד דגלתי בשיטה הזאת מכיוון שכל דבר יהודי מרתק אותי. בראש ובראשונה כתבתי וערכתי ופרסמתי מספר גדול של שאלות ותשובות. אני תיארתי איך התחלתי לכתוב תשובות במבוא לספרי Responsa in a Moment , כרך ב' (ירושלים, 2014)

בשנת תשמ"ה התנדבתי להיות חבר בוועד ההלכה החדש של כנסת הרבנים בישראל. לאחר כתיבת כמה תשובות, הייתי "מכור". אני הבנתי חיש מהר שכתיבת ופרסום תשובות הם תרומה חשובה שאני יכול לתרום לעם היהודי בכלל ולתנועה המסורתית בפרט.
אני אוהב לכתוב תשובות משלוש סיבות. ראשית כל, אני יודע שאני עוזר ליהודי או לקבוצה של יהודים להתמודד עם בעיות מודרניות בעזרת החכמה הקולקטיבית של 3,000 שנה של הלכה. שנית, שנינו בפרקי אבות (ה':כ"ב): "הפוך בה והפך בה דכולא בה". זה מרתק לחקור נושאים הלכתיים שאינני מכיר ולגלות קשת רחבה של דעות על כמעט כל נושא מתחת השמים. לבסוף, הרב גדליה פלדר ז"ל (1991-1921) היה המחבר של הספר האינצקלופדי יסודי ישרון, שמסכם אלפי תשובות לפי סדר השלחן ערוך. הוא פעם אמר לבנו: "כשאני יושב בחדר עבודתי לבד, אינני לבד. אני משוחח עם אלפי רבנים. אני משוחח על כל בעיה הלכתית אתם ואני מקשיב למה שיש להם לומר. רק לאחר מכן אני כותב פסק הלכה." אני יודע בדיוק איך הרגיש הרב פלדר. כשאני כותב תשובה, שלחני נקבר תחת ערמה של ספרים, מארץ ישראל לבבל, מספרד לאשכנז, מפולין לבגדד; מן המאה הראשונה למאה השתים-עשרה, מן המאה החמש-עשרה למאה העשרים. אני מדבר ומתווכח עם עשרות רבנים שהתמודדו עם אותן בעיות או בעיות דומות.
ברם, בנוסף על תשובות, אני גם פרסמתי ספרים ומאמרים על הלכה, מדרש, תפילה, ההגדה של פסח, קטעי גניזה, השואה, פילולוגיה עברית, ויידיש. עסקתי במיוחד ב"לדובב שפתי ישנים" (ראו שיר השירים ז':י' ויבמות צ"ז ע"א) – גאלתי, ערכתי, תרגמתי ו/או פרסמתי הרבה ספרים וכתבי יד אבודים של רבנים וחוקרים שהלכו לעולמם, כגון: מהדורה עברית של ספרו של הרב יצחק קליין על הלכות אבלות; קובץ של כתבי הרב טוביה פרידמן; ספר זכרונות של הרב גרשון לוי ז"ל על הרבנות הצבאית של קנדה; שאלות ותשובות מענה לוי של פרופ' לוי גינצבורג וכן ספרו אגדות היהודים בעברית; שאלות ותשובות של ועד ההלכה של התנועה הקונסרבטיבית 1970-1927; כל קטעי הגניזה של מסכת ראש השנה; ספרו הקלאסי של הרב חיים קיבל על המחזור, יחד עם חלקו השני שלעולם לא נדפס; שאלות ותשובות של הרב יצחק קליין; קובץ מאמרים על חינוך יהודי של פרופ' וולטר אקרמן; מהדורה עברית עם הערות של כ"עלה נידף" של הרב מילטון שטיינברג; ספר של תפילות חדשות של הרב נח גולינקין; וסדרה של מהדורות ביקורתיות של מדרשים.

* * * * *

אני רוצה לסיים במילה אחת: אופטימיות.

להיות יהודי, אתה חייב להיות אופטימי. פעם אחר פעם עמדו עלינו לכלותינו והקב"ה הצילנו מידם; אויבים אלה עברו וחלפו מן העולם אבל עם ישראל חי. אמש קיימנו את חגיגת הארבעים של תל"י בתיאטרון הרומי בקיסריה, כמה מאות מטרים מן המקום בו הוחזק רבי עקיבא בבית הסוהר והוצא להורג על ידי הרומאים עבור זה שהיה מקהיל קהילות ברבים ומלמד תורה (ברכות ס"א ע"ב). האימפריה הרומית שגזרה נגד לימוד תורה נכחדה, ואילו אנו הקהלנו קהילה ברבים בתיאטרון הרומי בקיסריה על מנת לחגוג לימוד תורה ברחבי מדינת ישראל!
להיות ציוני, אתה חייב להיות אופטימי. ב-2 ביוני, 1895, הרצל הלך לראות את הברון מוריס דה הירש, אחד מן האנשים העשירים ביותר בזמנו והמייסד של יק"א (החברה היהודית להתיישבות) שכבר יישב 3,000 יהודים בארגנטינה. הברון דה הירש הפסיק את הרצל באמצע השיחה. הרצל אז כתב ביומנו קונטרס בן 65 עמודים המכונה "פנייה לרוטשילדים". הוא החליט להקריא את הקונטרס לידידו שיף. כשהרצל סיים, הוא ביקש תגובה משיף. שיף השיב שהוא ראה בתוכנית תוצר של מוח מתוח והוא יעץ להרצל לקחת פסק זמן ולחפש טיפול רפואי. David Golinkin, Insight Israel, second series, Jerusalem, 2006, p. 158
כמובן, מבחינה אובייקטיבית, הרצל באמת היה משוגע. לא היה לו כסף או צבא ומעט מאד תומכים, ובכל זאת הנה אנחנו בירושלים בשנה ה-68 של מדינת ישראל. כשאני התחלתי לעבוד במשרה מלאה בשכטר בשנת 1990 היו לנו כ-30-25 תלמידים; היו 10 בתי ספר תל"י עם כ-3,000 ילדים; ולא היו לנו פרסומים. כעת יש לנו 64,000 ילדים ומבוגרים בתוכניות של עמותות שכטר, שני קמפוסים יפים, ושכטר ותל"י פרסמו למעלה מ-90 ספרים. הסוד להצלחה הזאת היא מילה אחת: אופטימיות. אם אתה עושה משהו טוב וחיובי שעוזר לעם היהודי, ואם אתה עובד קשה מאד – אתה תמצא תומכים ומימון ואתה תצליח. אני מאחל הרבה אופטימיות והמשך הצלחה לראשי העמותות והצוותים המצוינים שלהם – לפרופ' דורון בר, איתן קופר, ד"ר איתן שיקלי, הרב אבי נוביס דויטש, יונית קולב רזניצקי, גילה כץ, והרב דובי חיון. בעזרת השם והרבה עבודה אנו נמשיך לגדול ולהצליח – כי אם תרצו אין זו אגדה.