המצווה הראשונה בפרשתנו, פרשת חקת, עוסקת בנושא הפרה האדומה. לפי פרשתנו, נצטוו בני ישראל להביא אל אלעזר הכהן פרה אדומה, שלא הונח עליה עול, ושלא היה בה כל מום, והוא אמור היה להוציא  את הפרה אל מחוץ למחנה, לשחוט אותה, לקחת באצבעו מדמה, ולהזותו לנוכח אהל מועד שבע פעמים. כמו כן היה עליו להתבונן בשריפת הפרה, להשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת אל תוך האש. בסיום הטיפול בפרה האדומה היה על הכהן לכבס את בגדיו, לרחוץ את בשרו במים, ולהיות טמא עד הערב. גם על מי שבפועל שרף את הפרה היה לכבס את בגדיו, לרחוץ את בשרו, ולהיות טמא עד הערב.

אדם נוסף, שהיה עליו להיות טהור ונקי, מוזכר אף הוא בפרשה. הוא היה אמור לאסוף את אפר הפרה השרופה, ולהפקידו מחוץ למחנה במקום נקי. ברור מתיאור טקס זה של הפרה האדומה עד כמה כרוך היה הטומאה והטוהרה משולבות זו בזו, שהרי אפר הפרה מטהר את הטמא ומטמא את הטהור. חז”ל הגיעו למסקנה שכללי טקס זה שייכים לקטגוריה של חוקים, שאין להם נימוק רציונלי ידוע, והם בגדר המצוות  שיש לקיימם בלא להבינם בהתאם לציווי האלוהי המבטיח  את הקדושה, שעליה נצטוו  מספר פעמים בספר ויקרא פרק כ’:

פסוק ז׳: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם–וִהְיִיתֶם, קְדֹשִׁים: כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם.

פסוק ח: וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-חֻקֹּתַי, וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם:  אֲנִי יְהוָה, מְקַדִּשְׁכֶם. 

ופסוק כו״ : וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה;  

ברור מפסוקים אלה שעל מנת להיות “קְדֹשִׁים, כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם”, יש לקבל את חוקי הקדושה האלוהים גם אם אינם מובנים.  

הציור של אבנר מוריה מציג פרה אדומה במבט חזיתי, המאפשר להתבונן בכל פרטיה מזוויות שונות. ניתן לראות את גוף הפרה מלפנים ומאחור, ובאותה עת אף את כל ארבעת רגליה, ואפילו את זנבה. בציור בולטות במיוחד עיני הפרה, הנראות כמעט אנושיות, והן כאילו בוהות בצופה. אלעזר, בבגדי הכהן הגדול ,אשר מוצג בצד שמאל, מצויר אף הוא בצבע אדום הנחשב לצבע החטא, כפי שכתוב  בישעיהו פרק א’: “אִם־ יֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם ־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ”. אלעזר הכהן האוחז בסכין, מעביר מסר ברור שהבהמה עומדת להישחט. גבעות ירוקות וכחולות מפרידות בין דמויות הכהן והפרה האדומה ובין האוהלים העגולים שמאחוריהם, והן מצביעות על כך שהטקס מתרחש מחוץ למחנה.

למרות שטקס הפרה האדומה נחשב לחוק שאיננו ניתן להבנה רציונלית, הרי מעניין להעמיד בסמיכות, זה לצד זה, את רעיון הטומאה והטוהרה המאפיין את סיפור הפרה האדומה, ואת סיפור עגל הזהב,  כפי שהוא מופיע בספר שמות (פרק ל”ב  כ’), שבו מסופר כיצד נהג משה לאחר שראה את עגל הזהב: “יִּקַּח אֶת-הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ, וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ, וַיִּטְחַן, עַד אֲשֶׁר-דָּק; וַיִּזֶר עַל-פְּנֵי הַמַּיִם, וַיַּשְׁקְ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”. רש”י מזכיר את דבריו של  רבי משה הדרשן, הקושר את הטקס של הפרה האדומה עם חטא עגל הזהב. המדרש מתייחס לצמד המילים בפרשתנו (במדבר י”ט ב’):  “וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה”  ומפרש:”ויקחו אליך” – הכוונה “משלהם”. כשם שהם פרקו נזמי הזהב שלהם לשם עיצוב עגל הזהב, כך מוטל עליהם להביא כפרה משלהם באמצעות הפרה האדומה. רבי משה הדרשן מפרש את טקס הפרה האדומה באמצעות משל על בן שפחה שטינף פלטין של מלך. אמרו: תבוא אמו (דהיינו, הפרה ) ותקנח הצואה של העגל – בנה (עגל הזהב).     

אם כן, למרות שהפרה האדומה נחשבת לאחד מחוקי האל שאין להם הסבר רציונלי, יש בה רמז לאפשרות של היטהרות מטומאה כפי שנעשה בחטא עגל הזהב שהפך לזיכרון קולקטיבי המשלב חטא וכפרה, טהרה וטומאה.