רבים מהעוסקים בשואה – הן בתחום החינוך ובכלל זה בהוראה האקדמיתוהן בתחום המחקר והתיעוד – מצויים בפרטים ביחס למה שהתרחש באיזורים מסוימים באירופה בתקופת השואה. הידע הציבורי הרחב מתמקד בעיקר במקומות המרכזיים בפולין – בראש ובראשונה ורשה – מה שמועצם עוד יותר בעקבות הסיורים לאזורים אלו בפולין בעשורים האחרונים.קשה הרבה יותר להגיע להיכרות שיטתית ומפורטת עם התופעות כפי שהתרחשו בשטח בכל האזורים. האנציקלופדיה של הגטאות באה לתת מענה מסוים לחלק מהבעיה הזו. המעוניינים יוכלו להיעזר בה כדי למצוא מידע על מקומות רבים (במקרה דנן גטאות) אך היא יכולה לשמש גם ככלי לעיבוד הידע הכולל שיש לנו על תופעת הגטאות בתקופת השואה ולהצביע על רב הגוניות שלה.
נפתח בהגדרה של גטו. העוסקים בתחום נוטים לחשוב על הגטאות בכלל במונחים המוכרים הפולנים-ליטאים, דהיינו על וריאציות של ורשה, לודז' ולפעמים גם וילנה או קובנה שקל להגדירם כגטאות. מול המקרים המובהקים הללו – מקומות קטנים יותר ובעיקר אזורים מסוימים – בראש ובראשונה שטחי הכיבוש המזרחיים יותר של גרמניה הנאצית בתחומי ברית המועצות וכן הגטאות בהונגריה ובטרנסיניסטריה (בשלטון רומניה) – מציבים בפנינו אתגר. מכיוון שמדובר בסך הכל במאות מקומות – יש פה השפעה על ההגדרה הבסיסית של המונח ופתח להבנה מורכבת יותר של תולדות השואה.

להלן ננסה להתייחס לשני ההיבטים המגדירים כל תופעה היסטורית: זמן ומרחב. גטו הוגדר באנציקלופדיה כ"כל מקום יישוב בשטחי הכיבוש של גרמניה הנאצית שיהודים רוכזו בכפייה בחלק ממנו למשך תקופה של לפחות כחודש".

יש משהו שרירותי למדי בהגדרת הזמן של "חודש", אך אין מנוס מהגדרה שרירותית כזו או אחרת בניסיון לקבוע את גבולותיה והיקפה של תופעה היסטורית כגון זו. משמעותה של הגדרה זו בפועל היא הכללתם של הרבה מקומות בהם התקיימו הגטאות לטווח קצר – בראש ובראשונה בהונגריה וכן אזורים מסוימים בברית המועצות. ניתן להניח שריכוז טריטוריאלי של כמה שבועות יוצר מרקם חברתי מסוים, שלא ייווצר במשך ימים בודדים.

באמירה "כל מקום יישוב" התכוונו למקום בו היה קיים יישוב אזרחי קודם לכן. זה מוציא מהדיון מקומות בהם הגרמנים הקימו אתרים חדשים, על פי רוב מחנות. אמנם על פי רוב מדובר היה במקומות יישוב שיהודים חיו בהם עוד קודם ומעתה הם רוכזו באזור מסוים בתוכו (המקרים המובהקים של ורשה, לודז' ואחרים מבטאים זאת), אך היו מקרים בהם היהודים – או לפחות רבים מהם – הועברו למקומות אחרים. כך למשל הובאו קבוצות של יהודים למקומות יישוב באזורים אחרים בהם לא חיו קודם והפכו להיות בהם רוב האוכלוסייה היהודית – מה שבלט במיוחד בגטאות טרנסינסטריה.

ההבחנה בין גטו פתוח לגטו סגור יכולה להיות הבחנה בין גטאות שונים אך גם הבחנה בין שלבים שונים בקיומו של גטו יחיד. על פי רוב גטאות שנותרו פתוחים היו גטאות קטנים, אך ניתן להצביע גם על גטאות גדולים שלא נסגרו – כמו זה שהתקיים בברדיצ'ב – אולי מכיוון שהתקיימו תקופה קצרה יחסית. הייתה גם השפעה להיבטים הגיאוגרפיים: מיקומם של גטאות סביב מכשולים טבעיים כמו אגמים והשפעת המציאות הזו על החיים בגטו. כך למשל בעיר המחוז KAMENETS PODOLSKI שבאוקראינה רוכזו כמה אלפי יהודים על אי שהוקף במי נהר סמוטריץ' Smotrich ונמצא בחלקה העתיק של העיר – האי כולו הוכרז כגטו. הגדרת העבודה של גטו כ"מקום יישוב שהיהודים רוכזו בחלק ממנו" אותגרה גם לפחות בשני מקרים – שניהם במחוז קיילצה בפולין – בהם העיירה כולה או כמעט כולה הוכרזה בגטו (במקרה אחד תוך פינוי האוכלוסייה הלא יהודית מתחומה).

אנו רגילים לחשוב על גטו בתור שכונה או רובע מגורים, אך במקומות לא מעטים – בראש ובראשונה בברית המועצות ובהונגריה בהן התקיימו גטאות לתקופות קצרות יותר – הגטו היה פשוט מבנה יחיד או אתר. כך התקיימו גטאות בבתי כנסת ובבתי מדרש, בבתי חרושת (בחרקוב (Kharkov באוקראינה רוכזו היהודים ב- 26 צריפים בבית חרושת לטרקטורים; בייקיש Békés שבהונגריה הם רוכזו בבית חרושת לטקסטיל ובכמה בתים פרטיים סמוכים, או במחנה שבויים. בכמה מקומות בליטא התקיימו גטאות באחוזות כפריות, בגורן ובמחסן עצים. חלק מתושבי של גטו ווליז' Velizh שבמחוז סמולנסק ברוסיה רוכזו על ידי הגרמנים בשני דירי חזירים בפאתי העיר.

תופעה מוכרת אך מפתיעה בהיקפה, היא קיומם של כמה גטאות במרחב של יישוב אחד, לעיתים תוך הפרדה ברורה ביניהם ומדיניות גרמנית שונה כלפי כל אחד מהם. המקרה הידוע ביותר היה בוילנה שם רוכזו היהודים שעבדו ברשויות הגרמניות ובני משפחותיהם בעלי האישורים ("שיין") בגטו מספר 1 ואילו האחרים רוכזו בגטו מספר 2, שחוסל תוך מספר שבועות. בסלוניקי היו שלושה גטאות – אחד מהם, שמוקם סמוך למסילת ברזל, הפך למחנה מעבר ליהודים. הבחנה מסוג אחר בין גטאות שונים באותו מרחב עירוני הייתה בריגה שיהודיה רוכזו בשני גטאות – ה"גדול" וה"קטן". הגטו הגדול הפך בשלב מסוים ל"גטו גרמני" בו שוכנו יהודים שגורשו מאזורי הרייך וכוננו מערכת מוסדית נפרדת מזו של הגטו הקטן בו חיו שרידי היהודים המקומיים.

באיזורי נובוגרודק, פולסיה ווהלין נטו הגרמנים במובהק לחלק את הגטו חלוקה פנימית לשני חלקים ולעתים אף ליותר על פי מידת יצרנותם של היהודים. בולודימייז' וולינסקי ( לודמיר) Włodzimierz Wołyński (Ludmir) שבמחוז ווהלין בלטה משמעות חלוקה זו עד כדי כך שהגטו היצרני כונה "הגטו החי" והשני "הגטו המת". בגטו סלונים Słonim שבמחוז נובוגרודק שוכנו היהודים בעלי המקצועות הנדרשים ברובע שנחל שזרם משני צדדיו הפריד אותו משאר הגטו ולכן הוא כונה "האי". שאלה מעניינת בהקשר הינה שאלת הגישה ויכולת המעבר של יהודים בין הגטאות השונים באותו מרחב. גם כאן לא ניתן למצוא אחידות: בכל מקום בו הופרדו היהודים ביישוב אחד למספר גטאות הכתיבו התנאים המקומיים והמדיניות הגרמנית מגבלות אחרות של גישה בין ריכוזי היהודים ביישוב.

פן אחר של הריכוז המרחבי נוגע לשאלת האפשרות שהעניקו הגרמנים ליהודים מסוימים להתגורר באופן רשמי מחוצה לו. בגטאות מסוימים הורשו מומחים שעבדו עבור הגרמנים, ביניהם רופאים, ולעיתים גם לבני משפחותיהם, להתגורר תקופות משמעותיות מחוץ לתחומי הגטו. על פי רוב הסדר כזה היה כרוך גם בתנאי תזונה ודיור משופרים. במקרים מסוימים סייע מצב זה גם לתושבי הגטו. כך למשל כמאתיים היהודים שהורשו להתגורר במשך מספר חודשים מחוץ לגטו סלונים – רופאים, בעלי מקצועות נוספים וכמה משפחות יהודיות שבבתיהן שוכנו קציני צבא גרמנים – סייעו לתושבי הגטו בהשגת מזון בסחר חליפין עם איכרים.

נעבור לסוגיית העבודה. בחלק ניכר מהגטאות התקיימה מערכת מסודרת למדי של עבודה יהודית שנועדה לשרת את האינטרסים הכלכליים של הגרמנים, אך סייעה גם להישרדותם הכלכלית של תושבי הגטו ובמקרים מסוימים אף הגנה באופן זמני על העובדים מפני גירושים. בחלק מהגטאות העובדים, שהבולט ביניהם היה לודז', התרכזה העבודה בעיקר בשטחו של הגטו בו הוקמו מפעלים וסדנאות שונות. דגם שונה של גטאות עובדים התאפיין בכך ששגרת העבודה של רבים מתושבי הגטו התקיימה מחוץ לתחומו והעובדים חזרו אליו ללינת הלילה, ולעיתים אף רק אחת לכמה ימים או שבועות. גטו ביאליסטוק אמנם קיים בתוכו בקיץ 1942 כעשרים סדנאות ומפעלים גרמנים אך בנוסף לכך יצאו ממנו מדי יום יותר מאלפיים יהודים לעבודה בסדנאות ובמפעלים גרמנים מחוץ לתחומו. בגטו אוגוסטוב Augustów שבמחוז ביאליסטוק הועסקו חלק מהגברים כמכונאים ביחידות הצבא הגרמני ואילו קבוצות נשים נשלחו לעבודה במסילת רכבת סמוכה. בגטו רקישוק Rokiškis שבצפון מזרח ליטא נלקחו הגברים היהודים מדי יום לעבוד אצל האיכרים המקומיים.

מה בין גטו למחנה? בעוד שההגבלה הכפויה של הריכוז הטריטוריאלי הייתה משותפת לגטו ולמחנה, ניתן כמובן להצביע על הבדלים רבים ביניהם. במרבית המקרים, אם כי לא בכולם, היה המעבר של יהודים למחנה כרוך בעקירה טריטוריאלית עמוקה יותר מאשר המעבר לגטו: אם המעבר לגטו היה מעבר מחיים בכל רחבי יישוב מסוים לחיים בחלק מוגדר (ולעיתים אף מגודר) שלו, היה המעבר למחנה כרוך על פי רוב בעקירה ממקום היישוב המקורי לאתר חדש בו הוקם המחנה. אך נדמה שניתן להציע הבחנה מהותית אחרת בין גטו למחנה, כזו הנוגעת יותר לדפוסי הקיום של הקהילה והמשפחה.

ההגבלות שהוטלו על תושבי הגטו פגעו אמנם קשות במרקם החיים הקהילתי והמשפחתי שלהם, אך לא הביאו להתפוררות מוחלטת שלו. במקרים רבים יכלו היהודים להשפיע בצורה כזו או אחרת על בחירת הנהגתם (בדרך כלל היודנראט) וההנהגה לא פעלה אך ורק על פי הוראות גרמניות אלא ניסתה לקדם גם את צורכי הקהילה היהודית במגוון תחומים כמו תזונה, תברואה, חינוך ותרבות. הריכוז בגטאות פגע כמובן בחיי המשפחה היהודית. משפחות רבות התפרקו מסיבות שונות (כמו שילוח הגברים למחנות עבודה) ורבות עוד יותר נאלצו להתגורר במחיצת זרים. עם זאת לא ניתן לומר שתנאי החיים בגטו הביאו לפירוק של מסגרת החיים המשפחתית. חיי המחנה, לעומת זאת, על ההפרדה בין המינים שהייתה נהוגה במרביתם, הביאו להרס מוחלט (או כמעט מוחלט) של מסגרות המשפחה שקדמו להם.

גם מסגרות הקהילה היהודית פורקו במסגרת המחנות והיהודים הוכפפו לסגל פיקוד גרמני (או אחר) בלי אפשרות לקיים מסגרת חיים אוטונומית. תפקיד כמו "זקן הבלוק" או ה"קאפו" נועד כמעט באופן בלעדי לאכיפת פקודות הגרמנים. הבדל נוסף בין המחנה לגטו היה נעוץ בכך שמבנה האוכלוסייה היהודית במחנות כמעט לא כלל "יסודות בלתי פרודוקטיביים" כמו זקנים, ילדים וחולים.

עם זאת גם ההבחנה הזו בין הגטאות למחנות לא יכולה להיות חד משמעית. כך למשל התעצב גטו לודז' במידה גדלה והולכת כמעין מחנה עבודה לאחר שבשנים 1941-1942 נרצחו קבוצות האוכלוסייה הלא יצרניות שחיו בו. גטו קובנה, שהחל מינואר 1942 פעלו בו בתי מלאכה וסדנאות שונות מטעם הצבא הגרמני, קיבל אף הוא בהדרגה אופי של מחנה עד שבקיץ 1943 החליטו הגרמנים להפוך אותו באופן רשמי למחנה ריכוז ולהעבירו לשליטת הס"ס לאחר פיזור חלק מתושביו במחנות עבודה שונים.

דוגמא מסוג שונה לקשיי ההבחנה בין גטו למחנה קיימת בטרזינשטאט. משלב מסוים הונהגו בטרזינשטאט מגורים נפרדים לגברים ולנשים, אך בני המשפחה – גברים, נשים וילדים – יכלו בכל זאת להיפגש באופן חופשי אחרי שעות העבודה ולפני שעת עוצר הלילה. ניתן להצביע על גטאות שבהם התערער המבנה המשפחתי בעיקר בליטא – שם נרצחו בחלק מהמקומות כמעט כל הגברים זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני. כך התקיימו במשך מספר שבועות כמו גטאות שכמעט כל תושביהם המבוגרים היו נשים, איתן חיו ילדים ולעיתים גם קשישים משני המינים. המקרה המוכר ביותר בהקשר זה היה גטו טלז שבמשך יותר מארבעה חודשים הצמיח בתוכו מנהיגות נשית, ארגוני עזרה ואף חיי דת יהודיים שנוהלו על ידי נשים.

משך הזמן בו נסגרו היהודים בגטו, מידת השיטתיות של מדיניות הגטואיזציה הגרמנית ומועד התחלתה, דפוסי השלטון העצמי, היחסים עם האוכלוסייה הלא יהודית הסובבת בו ובסופו של דבר גם תהליך הרצח של האוכלוסיה היהודית בגטאות היו שונים מאד ובאיזורי הכיבוש השונים של גרמניה הנאצית. גם הרכבה הדמוגראפי של האוכלוסייה היהודית באזורים השונים, ההיסטוריה הקודמת שלה (סוגיה מכרעת בדיון ההשוואתי שלא תמיד נותנים עליה מספיק את הדעת) התנאים הטופוגרפיים, קרבת החזית ומשתנים נוספים היו גורמים בעלי השפעה מכרעת בעיצוב גורלם של יהודים ודפוסי ההתנגדות בגטאות שהיו, כפי שניסינו להראות, תופעה מורכבת ורבת פנים.

לינק לאתר יד ושם המתייחס לאנציקלופדיה

המאמר מבוסס על דברים שנאמרו ביום עיון ב- 29 בנובמבר 2010, לציון הופעתה של האנציקלופדיה של הגטאות (אנגלית) ביד ושם, בעריכת גיא מירון ושלומית שולחני.