סטודנטים חדי עין שבילו כמה שנות לימוד בקמפוס של מכון שכטר שמו בוודאי לב שהקמפוס אינו אלא בניין מגורים פנימייתי שהוסב לחדרי כיתות ומשרדים. על קיר הבניין מבחוץ הוטבעו אותיות נחושת: “נווה שכטר – מרכז סטודנטים”.

ואמנם שמו החדש של המכון (אשר נקרא בעבר “בית המדרש ללימודי היהדות”) ניתן לו משום הרצון לכבד את זכרו של החוקר ואיש הרוח הדגול שניאור זלמן שכטר, וגם כדי לשמר את שמו של מוסד חינוכי אחר שהחל לפעול לפני ארבעים ואחת שנה בבניין זה ונשא את השם “מרכז הסטודנטים נווה שכטר”. באותן שנות ראשית זומנו לכאן אנשים שהפכו לאנשי חינוך ורוח מן השורה הראשונה והגו רעיונות חינוכיים מרתקים. השמועות על אודות תקופה ייחודית זו המריצו אותי לפתוח במחקר לשחזור שנותיו הראשונות של “נווה שכטר”, ובשורות שלפניכם ברצוני לחלוק עמכם כמה ממצאים ראשוניים של מחקר זה.

שילוב עם סטודנטים ישראלים – ראשיתו של רעיון

תחת הכותרת “לשנה הזאת בירושלים” מבשר גיליון סתיו 1958 של רבעון בתי הכנסת המאוחדים באמריקה על חגיגות הנחת אבן פינה למרכז לסטודנטים אמריקאים בירושלים, סמוך לקמפוס גבעת רם, בהשתתפות ראש הממשלה דוד בן־גוריון (בתמונה עם הרב פרופ’ שלמה גרינברג). גם נשיא המדינה דאז, יצחק בן־צבי, שלח איגרת ברכה, ובה הדגיש את חשיבות ההחלטה לחייב כל סטודנט לרבנות ב־JTS וכל מנהיג חינוכי יהודי לבלות בישראל תקופה של שנה כחלק מתהליך הכשרתו. שנה זו, כך כתב, יש לנצל למפגשים בלתי־אמצעיים עם הגבורה היהודית המודרנית, שבאה לידי ביטוי בצה”ל, ועם החלוציות היהודית המודרנית, שבאה לידי ביטוי בקיבוצים ובמושבים.

ואמנם עם הגעתם של המחזורים הראשונים של תלמידי JTS ארצה בשנת הלימודים תשכ”ג, חיפשו כיצד להפגישם עם צעירים ישראלים באופן בלתי־אמצעי. הקרבה לגבעת רם והעובדה שנותרו חדרי מגורים פנויים בבניין (שהיה אז “בסוף העולם”) הולידו את הרעיון לאתר קבוצה של צעירים ישראלים “דתיים מודרניים” אחרי צבא המתעתדים ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים, ולהציע להם הצעה מפתה: מגורים בנווה שכטר וארוחות חמות ללא תשלום בתקופת לימודיהם. בתמורה היה עליהם להשתתף בכמה שיעורי יהדות עם הסטודנטים לרבנות ולהתגורר עמם בחדרים משותפים. הייתה זו יוזמתו של המנהל הראשון של התוכנית, הרב רפאל (רוני) פוזנר, אשר חש בשנים הראשונות בנתק בין תלמידי JTS לבין המתרחש בארץ. הרב פוזנר היה בזמנו תלמיד ישיבת חברון והוסמך לרבנות בידי הרב הרצוג. הוא מספר ש”התגלה” על ידי פרופ’ פינקלשטיין באוניברסיטה של לונדון, הוזמן להורות ב־JTS, וב־1964 התבקש להקים את “נווה שכטר” בירושלים.

יעקב פניני, שהיה המנהל החינוכי, הגיע לבסיס הצנחנים ליד גדרה וראיין כמה חיילים שהיו על סף שחרור, רובם בוגרי ישיבות תיכוניות שקיימו אורח חיים דתי וגילו פתיחות אינטלקטואלית ושאיפה ללימודים אקדמיים ביהדות. נבחרה קבוצה של שישה ובהם מרדכי רוזנברג (הלא הוא מיודענו ד”ר מוטי ארד, מרצה לתלמוד במכון), זבולון בלידשטיין (הידוע כיום כשר הרווחה זבולון אורלב), שמעון הראל (מראשי משרד החינוך), משה אבוטבול ז”ל (נפל בגבעת התחמושת) ועוד.

אורח החיים בבניין היה “כמעט אורתודוקסי”. ההבדל הבולט היחיד היה היעדר המחיצה בבית הכנסת (אם כי ישבו בנפרד). עדיין לא היו סטודנטיות לרבנות ולכאורה לא היה קושי מיוחד לשלב את בוגרי הישיבות התיכוניות בבניין. המחזור שחווה חוויה ישראלית ייחודית, עמוקה ואותנטית היה זה שהתחנך פה בשנה שפרצה מלחמת ששת הימים. דוד זיסנווין (כיום פרופ’ לחינוך באוניברסיטת תל אביב) שהגיע ארצה עם אשתו, מספר איך בשבוע שלפני פרוץ המלחמה היו כולם במתח אדיר. לדוגמה, ערב המלחמה עזב המרצה פרופ’ דוד וייס־הליבני, שהיה ניצול שואה, את הארץ ושב לארה”ב. הדבר הותיר רושם קשה על הסטודנטים. היו ויכוחים מרים בשאלה האם עליהם לחזור “משום כיבוד הורים” או להישאר כי כך הכתיב הרגש. רובם נשארו, ובתוך ימים אחדים, אחרי שגויסו כל הישראלים, קיבלו הוראה לבצר (בשבת!) את  הבניין בשקי חול. לאחר מכן נקראו לסייע במקומם של אלה שגויסו בתפקידים שונים: מהוראה בערים ובמושבים ועד נהיגה במשאיות זבל.

כשפרצה המלחמה הומטרו פגזים על קריית הממשלה, על עמק המצלבה (ששם עמדו תותחים של צה”ל) ואחדים נפלו אף בחצר “נווה שכטר” (יש אפילו סימנים על  הקירות). המלחמה עצמה הייתה קצרה הרבה יותר מההמתנה הארוכה והמתוחה, והבשורות המרגשות על הניצחון המזהיר ועל שחרור העיר העתיקה והכותל ריגשו את כולם, אבל עמם הגיעו גם הידיעות המרות על הפצועים וההרוגים. נודע להם שחבריהם לחדר ולבניין השתתפו בקרב הקשה על גבעת התחמושת ונפגעו שם. זיסנווין ואשתו שמעו שזבולון בלידשטיין (אורלב) מאושפז בהדסה עין כרם במצב קל. הם מצאו אותו מכוסה תחבושות מכף רגל ועד ראש, ועל השאלה מה קרה למשה אבוטבול ענה להם: “הוא נהרג בידיים שלי”. זיסנווין מספר שבאותו רגע החליטו הוא ואשתו כשדמעות בעיניהם שהם “נשארים כאן”. עץ הברוש המתמר כיום בכניסה למכון שכטר ניטע בטק שקיימו הסטודנטים ביום השלושים לנפילתו.

מחזור ב’ – עידן הקיבוצניקים

לקראת סיום לימודיהם של הישראלים תלמידי הקבוצה הראשונה עלתה המחשבה לחפש לקראת המחזור השני סטודנטים בעלי רקע שונה לחלוטין – בני קיבוצים. הרעיון נולד זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים בסמינר עיוני שארגנה ההסתדרות לראשי כנסת הרבנים של התנועה הקונסרבטיבית מארה”ב, וכלל מפגש עם הוגים ישראלים. בין באי הכנס היו גם הרבנים שלמה (סיימון) גרינברג ואברהם יהושע השל, ובמסגרתו שמעו הרבנים הרצאות בסוגיות יהודיות מפי הוגים ואנשי רוח בני קיבוצים. המפגש היה מעניין ומפרה הדדית. אברהם יהושע השל הרצה על המשמעות הרוחנית של מלחמת ששת הימים, ונגע בכמה מהלבטים שעלו בקובץ “שיח לוחמים” שראה אור באותו זמן. חמש מאות עותקים ממנו נרכשו על ידי כנסת הרבנים, ולימים אף נכנס לקנון של רבני התנועה. כהמשך טבעי למפגש הפורה ההוא עלה הרעיון להפגיש בין הסטודנטים של ה־JTS ובין הצעירים הנזכרים ב”שיח הלוחמים”. בזכות הידידות האישית שנרקמה עם עורך הקובץ, אברהם (פצ’י) שפירא, ובעזרתו נוצר הקשר עם שישה קיבוצניקים שעמדו להתחיל את לימודיהם באוניברסיטה בפקולטה למדעי הרוח. השישה היו פעילים בחוג “שדמות”, ובהם אביהו זכאי מגן שמואל (כיום פרופ’ באוניברסיטה), עלי עלון מעין שמר (משורר), שאול ובר (פרופ’ לסוציולוגיה ולהיסטוריה), אלישע פורת מעין החורש (סופר ומשורר), צבי צמרת מהאון (ממקימי מלי”ץ וכיום היסטוריון חברתי ומנהל יד יצחק בן צבי). כמו כן הסתפח לחבורה מנחם פרומן שלמד אז פילוסופיה באוניברסיטה והחל מתקרב לחוגי הרב צבי יהודה קוק (כיום הוא רבו של היישוב תקוע ביהודה). באופן בלתי פורמאלי הצטרפו לחבורה גם שניים מראשי החוג: יריב בן אהרן (שלמד פילוסופיה בחברותא עם פרומן) ופצ’י עצמו (שלמד כבר לתואר שני). המגורים המשותפים עם הסטודנטים לרבנות מה־JTS נתנו גם לקיבוצניקים הזדמנות להכיר חשיבה דתית אחרת ולהתוודע למרצים מן השורה הראשונה. צבי צמרת זוכר היטב את האירוח בביתו של ע”א סימון בסעודת שבת וחג, ולדבריו, היה זה פרופ’ סימון שהפך את היהדות למשהו חי ורלוונטי. מרצה אחר ששבה את לבם היה אברהם הולץ, מרצה לספרות עברית ב־JTS, שהיה בשנת שבתון בירושלים והתגורר בנווה שכטר. הולץ הרצה בפניהם באופן מזדמן הרצאה או שתיים ומאז “איימו” שאם הולץ לא ילמד אותם, יעזבו…

על חיי היומיום של הסטודנטים והווי החיים בפנימייה, על אווירת השבתות המיוחדת, על השתלבותם בשכונה נווה גרנות וניות ועל התמורות שחלו במשך השנים (הגעתן של הסטודנטיות לרבנות, למשל) לא זה המקום להרחיב, אך נראה לי שיש, ולו במעט הזה, כדי להמחיש את רוח העשור הראשון שהיא פרי השילוב בין ההשקפות ביחס לארץ ישראל שהגיעו לכאן מה־JTS לבין ההתרחשויות והתמורות בישראל של אותם ימים.