עם כניסתם של היהודים באירופה לעידן המודרני הפכו מקומו ועתידו של מוסד הרבנות לעניינים בעלי חשיבות רבה. בסוגיות הנוגעות להכשרתם, לסמכותם ולתפקידם של הרבנים בעתיד, ואף בתהיות על עצם הרלוונטיות של מוסד הרבנות בעולם היהודי המודרני, התגלמו דילמות רחבות יותר, הנוגעות למקומן של המסורת ושל ההלכה בעולמו המשתנה של היהודי החדש. הקמתם ופעילותם של בתי מדרש לרבנים במרכזים שונים בעולם היהודי, החל מאמצע המאה התשע עשרה ועד היום, שיקפה ועדיין משקפת מגוון ניסיונות משמעותיים להתמודדות עם בעיית עיצוב הזהות והדת היהודית בעידן המודרני.

בשנת 1854 הוקם בית מדרש לרבנים בעיר ברסלאו שבגרמניה. כראש המוסד התמנה הרב זכריה פראנקל – מומחה בעל שם במדעי היהדות. נאמני בית המדרש בחרו בפראנקל – שתמך בהתפתחות ההלכה על בסיס צורכי ההווה ומדעי היהדות אך התנגד לשינויים שהיו בעיניו פגיעה קשה ברצף ההיסטורי של החוויה היהודית. הבחירה בו בין השאר, נעשתה מכיוון שנאמניו האמינו כי תפיסותיו תואמות היטב את "רוח הזמן" ויסייעו להקנות לסמינר ולבוגריו יזכו תמיכה רחבה בקרב הקהילות היהודיות, בעיקר לאלו העירוניות שהלכו והתפתחו אז. כבר מלכתחילה לא היה אפשר לטעות בכוונותיו של המוסד ולראות בו ישיבה מסורתית. כאן לא לימדו תלמידי חכמים בנוסח הקלסי של "תורה לשמה", כי אם מומחים אקדמיים בעלי גישה מחקרית ששמו להם למטרה להקנות לתלמידיהם מקצוע. בכך עלתה פעילותו של המוסד בקנה אחד עם מערכת הערכים הבורגנית המודרנית שיהודי גרמניה סיגלו לעצמם באותה תקופה וכללה, בין השאר מצד אחד ערך חשוב לייעוד המקצועי וקשר אמיץ לתרבות הסביבה ומצד שני ייחסה תפקיד חשוב לרצף התרבותי ולמערכת הערכים הדתית גם בעולם המודרני. באופן אירוני נתרמה איכותו האקדמית של המוסד החדש אף מכך שהפליית היהודים בממלכה הפרוסית לא אפשרה לחוקרים יהודים להתמנות לפרופסורים ולפיכך הוא משך אליו את טובי המומחים במדעי היהדות, ביניהם ההיסטוריון היינריך (צבי) גרץ.

הסמינר הגדיר עצמו אמנם כמוסד לימודים תאולוגי-יהודי, אך פראנקל, שלתפיסתו הסטת מרכז הכובד למערכת של עיקרי אמונה קנוניים היא משגה, הציב בקדמת הבמה את הניתוח הפרשני של הטקסטים. ההוראה בחטיבות העליונות לא הצטמצמה ללימודי תנ"ך, תלמוד, והלכה, אלא שמה לה למטרה גם להנחיל לתלמידים ראייתה רחבה של ספרות המדרש והאגדה. הצלחתו של המוסד בברסלאו חשפה הן את הדילמות והן את היתרונות של שביל הזהב בין קצוות הרפורמה והאורתודוקסיה. ערך מרכזי במסגרת זו היה האחדות הקהילתית – רבים מבוגריו המוסד שמונו כרבנים בקהילות שונות עשו מאמץ להוביל בהן רפורמות מתונות ביותר תוך רגישות לצרכי ההווה מצד אחד ולרגישויות המסורתיות מצד שני. הם פעלו כך בין השאר מתוך רצון לשמור על הערך של "כלל ישראל" והצליחו בכך למנוע פילוגים כמו אלה שנגרמו במקומות מסוימים על ידי קיצוניים משני הצדדים.

בעקבות איחוד גרמניה נוסדו בברלין בראשית שנות השבעים של המאה התשע עשרה שני מוסדות נוספים שעסקו במדעי היהדות ועסקו גם בהכשרת רבנים: בית הספר הגבוה למדעי היהדות מייסודו של אברהם גייגר, שהזדהה עם היהדות הליברלית, ובית המדרש לרבנים בראשותו של עזריאל הילדסהיימר, שהיה קשור לזרם האורתודוקסי. שלושת המוסדות הללו הפכו בהדרגה למוסדות יהודים בעלי אופי בין לאומי ופקדו את שעריהם יותר ויותר תלמידים יהודים שהתגוררו מחוץ לגבולות גרמניה. מאוחר יותר הוקמו בתי מדרש לרבנים בבירות אירופיות נוספות – כמו בודפשט וורשה – והם הושפעו בצורה זו או אחרת מהמודלים היהודים גרמנים של הכשרת הרבנים. בתי המדרש היהודים בגרמניה פעלו עד סוף שנות השלושים של המאה העשרים, אז נסגרו בפקודת השלטונות הנאצים.

כמו המודרניזציה של יהדות אירופה, גם התעצבותה של יהדות אמריקה, עקב תהליכים של הגירה המונית וכינונן של קהילות באזורים שנעדרו כל מסורת יהודית, הייתה אתגר להמשכיותה של המסורת היהודית בכלל ולתפקידם של הרבנים בפרט. התנועה הרפורמית האמריקנית, שפעלה בהשפעתה הישירה של תנועת האם הגרמנית, אך הקצינה את עמדותיה במידה ניכרת בתחומיו של העולם החדש, הקימה בעיר סינסינטי שבאוהיו את היברו יוניון קולג' (HUC) – בית המדרש לרבנים הראשון בארצות הברית. ארבעת הבוגרים הראשונים של המוסד סיימו את לימודיהם בקיץ 1883, באירוע שנוי במחלוקת, שלימים נודע בשם "סעודת הטרפה". שנים אחדות אחר כך, על רקע הסתייגותם של גורמים ביהדות אמריקה שגישתם הייתה שמרנית יותר, הוקם בניו יורק "בית המדרש לרבנים באמריקה" (Jewish Theological Seminary of America, או JTS). בשנותיו הראשונות פעל המוסד במסגרת מצומצמת מאוד, והוא נפתח מחדש בשנת 1902, בהנהגתו של שניאור זלמן שכטר. בלבושו החדש היה בית המדרש למוסד המכונן של התנועה הקונסרבטיבית, שהציעה יהדות שיש בה שילוב בין מסורת הלכתית ובין חשיבה מודרנית, והייתה קרובה הרבה יותר לעולמם של כשני מיליונים וחצי המהגרים שהגיעו בתקופה זו לארצות הברית ממזרח אירופה. דרכו הרעיונית, חתירתו לפעול בשם כלל ישראל ומיקומו בעיר ניו יורק, שהפכה למרכז הבלתי מעורער של יהדות ארצות הברית, הפכו את ה- JTS לספינת הדגל של מדעי היהדות בצפון אמריקה לתקופה ארוכה והוא משמש עד היום כמוסד מרכזי ביותר בתחום.

דפוס היחסים בין דת ומדינה שהתפתח בחברה הישראלית פגע במידה רבה בהתפתחותה של הכשרת רבנים מודרנית בישראל. בניגוד לארצות הברית – ששם התפתחו חיי הדת היהודיים במציאות שבה יש הפרדה בין דת למדינה, מדינת ישראל העניקה מונופול לאורתודוקסיה ומקיימת מנגנון רבני המבוסס על זרם זה. הכשרתם הפורמלית של הרבנים האורתודוקסים בישראל עדיין מבוססת אפוא, רובה ככולה, על לימודי ההלכה, ובמקרים רבים היא עדיין מעין תוצר לוואי של הלימודים בישיבה. בתוך ההקשר הזה מייצגת פעילותו של בית המדרש לרבנים על שם שכטר בירושלים, המציין עתה 25 שנה להקמתו, אלטרנטיבה מודרנית שהיא עתה רלוונטית מתמיד להכשרת רבנים בני זמננו. חתירתו לשילוב בין המחויבות לתורה ומצוות לבין הלימוד האקדמי הביקורתי של מגוון מדעי היהדות ולימודי חול לסוגיהם כמו גם פתיחת שעריו בפני מגוון רחב של יהודים וישראלים – נשים וגברים, בעלי רקע דתי, עדתי ותרבותי מגוון – הופכת אותו לבעל פוטנציאל רב לתרום לאתגר עיצובם מחדש של הזהות והקהילתיות היהודית מול אתגרי המאה העשרים ואחת.

המאמר מפורסם לקראת חגיגות 25 שנה למכון שכטר וחנוכת שני המרכזים החדשים ללימוד יהדות ותורה, בירושלים ובנווה צדק בתל אביב.

המאמר מבוסס על הספר מברסלאו לירושלים, בתי מדרש לרבנים: פרקי מחקר והגות שיצא לאור בשנת תשס"ט בהוצאת מכון שכטר למדעי היהדות בשיתוף עם מכון ליאו בק בעריכתו של גיא מירון.